משפחת אשבל
סיפורה של משפחה
כשאומרים "משפחת אשבל" - אומרים שמחה, אחדות, חדווה ורעות. וכל זאת למה? בהמשך תבינו.
משפחת אשבל מנתה את אבא יצחק, אמא חיה-שרה ושנים עשר ילדיהם - ארבעה בנים ושמונה בנות ואלה שמותיהם מהבכור לצעיר: - דב-יששכר, יוסף, בתיה, סלווה, אברהם-ניסן, איטה, שושנה, לאה, שולה, חנה, חדווה, וגלעד המכונה גילי.
אמא חיה-שרה עלתה לארץ עם משפחתה בהיותה בת 14 בשנת 1909. באותה שנה נוסדה העיר תל-אביב ונבנתה גימנסיה הרצליה
השנים הראשונות בארץ היו קשות מאוד. הטורקים שלטו אז בארץ-ישראל, ומלבד סבלם על עצם היותם יהודים - סבלו מצוקה כלכלית קשה. אחרי נדודים רבים ומתישים בארץ, התיישבה המשפחה בשכונה החדשה גבעת שאול ששכנה במערב העיר בכניסה לירושלים. שכונה זו הצטיינה באויר צח, בנוף מהמם של הרים וגיאיות, בשקיעה עוצרת נשימה ומיעוט תושבים. בשכונה זו בנה סבא שמואל-יעקב ויינברג את ביתו ואת ביתם של ילדיו.
אבא יצחק נולד בירושלים, בעיר העתיקה ברחוב היהודים בשנת 1889 כבן יחיד למשפחה אמידה. בגלל מחלת אזניים שפקדה אותו בילדותו, סבל אבא מליקוי שמיעה קשה שגרם לו גם לקושי בדיבור. (בימים ההם טרם ידעו כיצד לטפל במחלה זו). על אף ליקוי זה, נחשב אבא לשידוך טוב בגלל הייחוס המשפחתי, מה עוד שהיה עלם יפה תואר. אך הליקוי בשמיעה הגביל אותו מאד והוא נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל צעיר וגם מקצוע לא רכש לו. על כן לא יכול היה למצוא עבודה על מנת לפרנס את משפחתו.
בשנים הראשונות לנישואיהם חי הזוג בעיר העתיקה והיה סמוך על שולחנם של הורי החתן. הם קיוו שחייהם המאושרים ימשכו לאורך ימים והכל יתנהל על מי מנוחות. שם גם נולד בנם בכורם, דב-יששכר, הנכד הראשון לשתי המשפחות, וגרם אושר רב לכולם.
אבל הגורל זימן להם חיים אחרים - חיים רצופים סבל וצרות. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. טורקיה, ששלטה אז בארץ ישראל כ- 500 שנה, נלחמה נגד האנגלים, שנחשבו אז כאוהדי העם היהודי. מצבם של היהודים היה בכי רע. חיילים חטפו בחורים יהודים על מנת לגייסם בכוח לצבא הטורקי. כמו כן שרר רעב כבד בארץ-ישראל, רעב שהפיל חללים לא מעטים, וכמו בתקופתם של אברהם, יצחק ויעקב - שלושת אבות האומה - ירדו אנשים מצרימה לשבור שבר.
אבא נתפס על ידי הטורקים ויחד עם מאות בחורים יהודיים שגוייסו לצבא, הם הורדו למצרים כדי לבנות ביצורים שימנעו מהצבא הבריטי להתקדם לארץ. אמא חששה לגורלו של אבא. היא הכירה את מגבלותיו הגופניים ובנוסף את מחוייבותו לשמור על מזון כשר ולכן ידעה שאבא לא יחזיק מעמד במצרים. בחיפושיה אחריו ירדה גם היא למצרים עם התינוק. אמא לא איתרה את אבא באלכסנדריה ועל כן החלה לעבוד על מנת לפרנס את משפחתה.
באישורם של האנגלים, פתחה אמא מכבסה עבור הצבא הבריטי והצליחה בעבודתה. במשך הזמן יצרה קשרים טובים עם האנגלים ובעזרתם היא הצליחה למצוא את אבא שהיה כבר על סף הרעב. המשפחה התאחדה ושם באלכסנדריה, על גדות הנילוס, נולדו להם עוד שני ילדים - יוסף ובתיה.
שליטתה המצוינת של אמא בשפה האנגלית הביאה לה תועלת רבה בזמן שהותה במצרים שהיתה תחת שליטתם של האנגלים. שם היא רכשה גם את השפה הערבית שהביאה לה תועלת רבה בעתיד.
בשנת 1917 נכנס גנרל אלנבי בראש הצבא הבריטי לירושלים ושם, על המדרגות של מגדל דוד בעיר העתיקה, הגיש לו המושל הטורקי את כתב הכניעה. באותה שנה ניתנה גם "הצהרת בלפור" שהכריזה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. הצהרה זו הפיחה תקוות בלב היהודים ידועי הסבל והנדודים.
בשנת 1918 נסתיימה מלחמת העולם הראשונה והאנגלים קיבלו מטעם "חבר העמים" - מוסד הדומה לאומות המאוחדות - את המנדט על ארץ-ישראל ושלטו בה עד שנת 1948 - שנה בה קמה מדינת ישראל. התקוות שתלו היהודים באנגלים הוכיחו את עצמן כמוגזמות.
שנה לאחר סיום המלחמה, בשנת 1919, לאחר ארבע שנים של שהות במצרים, חזרה משפחת אשבל לארץ-ישראל ברכבת ממצרים לירושלים. במשך כל זמן שהותם במצרים לא היה כל קשר בינם לבין המשפחה שהותירו בארץ.
זמנים קשים נכונו להם בירושלים. ההורים של אבא נפטרו ומכיוון שלא נמצאו היורשים החוקיים, החרימו הטורקים את כל רכושם. תחילה גרו ההורים בשכונת מאה-שערים, משם עברו לבית-ישראל, משם עברו לבתי ויטנברג ומשם לגבעת-שאול והתגוררו בביתו של סבא. המצב היה כל כך קשה שאמא נאלצה לעמוד בשוק ולמכור את כל הפריטים שהביאו ממצרים: - מגבות, כלי מיטה ובגדים.
לאבא היה אח למחצה, מרדכי יהודה, שכונה מורדכי יודל, שגר בארצות הברית. אמא כתבה לו מכתב ובקשה ממנו שישלח לה כסף על מנת שיוכלו לבנות בית לעצמם. מורדכי יודל שלח 100 דולר ובכסף הזה סבא בנה להם בית. על מנת לוודא שאכן הכסף נוצל כראוי, הגיע מורדכי יודל לארץ כדי לראות במו עיניו את הבית. בבית זה נולדו יתר הילדים. הדוד מאמריקה שלח גם בגדים ובזכותו יכלו להלביש את הילדים.
בשנים הראשונות, סיפק דב האח הבכור, את המים. הוא קנה חמור ויום יום ירד למעיין שברוממה, מילא את הפחים במים תמורת תשלום, והביא אותם לגבעת שאול.
אמא עבדה כפקידה בבית-החולים הממשלתי במגרש הרוסים והפעם שליטי הארץ הם האנגלים. במשך השנים גדלה המשפחה ואבא טיפל בילדיו במסירות רבה. הוא דאג לבריאותם וזכה לגדל ילדים בריאים בנפשם ובגופם. כמו כן, היה זה אבא שהכין את ארוחותינו ודאג לכל צרכינו היומיומיים. כיום אנחנו יודעים שאבא פינק אותנו לא מעט. אהבנו את המאכלים שלו ועד היום בנותיו מנסות לחקות אותו בתבשיליו, אך ללא הצלחה.
אמא הייתה אישה נהדרת. יראת ה' הייתה במובן הכי חיובי. זה התבטא ביושר ללא פשרות, בהכרה שעליה לעזור לאנשים, להרבות במצוות שבין אדם לחברו ובעשיית מעשים טובים בכל הזדמנות. ואכן, טובת לב מאין כמוה הייתה. כל אלה שהכירו אותה אהבו והעריצו אותה - יהודים, ערבים ואנגלים. תמיד ידעה כיצד לפנות ולעזור לכל אדם ללא הבדל דת או מעמד.
שומרת מצוות הייתה אמא. תמיד הלכה בכיסוי ראש ושמרה על מצווה קלה כחמורה. מצוות כיבוד הורים עמדה אצלה בראש הסולם וממנה ראינו ולמדנו גם אנחנו ילדיה.
אף על פי שאמא עבדה שעות רבות בכל יום, עבודה קשה ואחראית, הלכה יום יום אחרי העבודה לשוק מחנה יהודה על מנת לקנות את המצרכים היומיומיים למשפחה הגדולה. מכיוון שגרנו רחוק ממרכז העיר, היה צורך לנסוע באוטובוס שתמיד היה מלא ודחוס, דבר שלא הקל על אישה עמוסה לעייפה בסלים.
ליד התחנה בשכונה, כבר חיכו לה ילדיה בקוצר רוח על מנת לעזור לה לשאת את הסלים, ובדרך אגב, להציץ לתוכם ולגלות מה הביאה מהשוק. תמיד חיכתה לנו הפתעה - פיתה טרייה, גרעינים לבנים, תמרים ואפילו, לעיתים רחוקות, חתיכת שוקולד.
גם לילדיה הקדישה אמא זמן רב. תמיד עזרה לנו בשעורים בעיקר אם אלו היו בשפה האנגלית, שזו הייתה השפה העיקרית בה למדנו בבית-הספר. כשאמא עזרה לנו לכתוב חיבור - תמיד קיבלנו ציון טוב והחיבור הוקרא בפני כל הכיתה על ידי המורה.
אהבנו לשמוע את זכרונותיה של אמא מימי ילדותה באנגליה ועל חוויותיה מהעבודה שהעבירה אלינו בכישרון רב. השעות האלה עם אמא היו יקרות לנו מאד והיוו עבורנו את הבילוי המעניין ביותר. תמיד התקבצנו סביבה לשמוע עוד ועוד ואף פעם לא שמענו אותה מתלוננת שהיא עייפה או שאין לה זמן. מסירותה לילדיה לא ידעה גבול.
גם אבא, בדרכו שלו, העניק לנו כל שיכול. כל אחד משנים-עשר הילדים הרגיש אצלו כמו בן יחיד. ולמרות שחיי אבא היו בעיקר בבית, ידע אבא כל שהתרחש בארץ ובעולם, הבין את השיחות המתנהלות בבית ותמיד שאל וחקר אם משהו לא היה מובן לו. לאבא היו אמרות ופתגמים שעד היום אנחנו משתמשים בהם.
בביתנו היו שלושה חדרים די גדולים ומטבח ארוך וצר שחציו שימש למאכלי בשר וחציו למאכלי חלב. בית השימוש היה בחצר. לא היו לנו מים זורמים בבית. את המים העלנו בעזרת חבל ודלי מהבור שנחצב בחצר, כמו בשיר של ביאליק "עלי באר".
המים הוכנסו למטבח לתוך כד גדול מחרס - טנז'ה בלשוננו, ושימשו את כל בני הבית. בספל ממתכת, בלשוננו קווארט, העלנו את המים מהכד. אז לא היינו יוצאי דופן ב"שיכלולים" האלה. כמעט בכל בית בירושלים היה בור מים בחצר לצרכים היומיומיים. מים אלו הצילו את ירושלים בזמן המצור במלחמת השחרור.
לא רק מים לא היו לנו, גם חשמל לא היה. בערב הצטופפנו כולנו סביב מנורת נפט על מנת להכין את השעורים. כמובן שחדר אמבטיה היה רק ליחידי סגולה - לעשירי העיר. בקייץ היינו ממלאים אמבטיה גדולה מפח. במים מהבור ומעמידים אותה בחצר. במשך שעות הבוקר והצהריים התחממו המים בעזרת השמש (חימום סולרי) ואז זכינו לרחצה הגונה. בחורף חיממנו מים בקומקום על פתיליה והתרחצנו בחסכנות רבה. מים בירושלים היו יקרים מאד, תרתי משמע, על כן לא בזבזנו אפילו טיפה אחת. לאחר הרחצה השתמשנו במים לכביסה ואחר כך לשטיפת הרצפות (ספונג'ה) לשירותים וגם להשקיית הצמחים בחצר.
מכיוון שהיינו משפחה ברוכת ילדים, נאלצנו לישון בזוגות - בכל מיטה שני ילדים. אבל ראה זה פלא, בשבילנו זה לא היה קושי או סבל, להיפך, זה היה כיף לא נורמלי. לאחר שנים, כשהבית התרוקן במקצת ורווח לנו, גם אז המשכנו לישון בזוגות אפילו שכמה מיטות נשארו ריקות.
כמו כן לא היינו זקוקים לחברים. היינו חבורה אחת גדולה ועליזה שביצעה מעשי קונדס בכל הזדמנות. המונח "משעמם" לא היה בלקסיקון שלנו. כמובן שמעולם לא קנו לנו צעצועים, על כן נאלצנו להשתמש בדמיוננו ולהמציא צעצועים ומשחקים. עובדה זו נתנה לנו תעסוקה מלאה וגרמה לנו הנאה רבה.
אני זוכרת איך יצרנו רהיטי בובות מפסולת של פח מבית-חרושת פרידמן וריפדנו אותם בסמרטוטים שמצאנו בבית. בובות תפרנו מגרביים ישנים של אמא. בחוץ שיחקנו בחמש אבנים, מקלות, חבלים, גלגלים ישנים וכו'. אף פעם לא השתעממנו אף על פי שמעולם לא הלכנו לסרטים, להצגות, לטיולים ואפילו בגן החיות לא ביקרנו. לתל-אביב הגעתי בפעם הראשונה כשהייתי בת עשר וזכור לי כמה מופתעת הייתי כשראיתי שהים יותר גדול מהשכונה שלנו.
כל חיינו התנהלו במסגרת בית-הספר ובין כותלי הבית וזאת מכמה סיבות: -
- היינו משפחה ענייה ולא היה לנו כסף למותרות.
- מבית-הספר חזרנו בסביבות השעה ארבע אחר הצהרים וכבר לא נותר לנו זמן רב לפעילויות אחרות.
- אמא עבדה במשך שעות רבות במשך היום וחזרה הבייתה לפנות ערב עייפה כשכולנו מחכים לעזרתה.
- גבעת שאול שכנה בין שני כפרים ערביים עוינים, ליפתא - כיום מי נפתוח - ודיר יאסין - כיום הר נוף. שני הכפרים האלה הידועים לשמצה, לא החמיצו אף הזדמנות לפרוע ביהודים. הם זרקו עלינו אבנים וירו על האוטובוסים.
- מדי פעם שמענו על התנפלויות של הערבים על ריכוז יהודי שהסתיימו לא פעם ברצח יהודים. קראו לתקופה ההיא "המאורעות". חלונות האוטובוסים שנסענו בהם לבית-הספר, היו מוגנים בסבכה ממתכת כהגנה בפני אבנים וכדורים.
לכן, דאגו ההורים שכל הילדים ישארו בבית מרדת החשיכה ואילך.
כאמור, היינו משפחה עניה, אך אז לא חשנו בכך כלל. כיום, במבט לאחור אנו מודעים לעובדה זו. בגדים חדשים כמעט ולא היו לנו. כל בגד עבר מהגדול ליותר קטן כמו בשיר של קדיה מולדובסקה "מעשה במעיל". רק בפסח ובראש השנה זכינו לזוג תחתונים או זוג גרביים חדשים. ותאמינו לי שלא היה גבול לשמחתנו עם קבלת הבגד החדש. נעליים שהיו לבנות בקיץ הפכו לחומות, בעזרת משחה, בחורף. כשגדלה הרגל, היה צורך לפתוח פתח בקצה בשביל האצבעות וכך יכלו הן להציץ החוצה.
הבנים, שהיו במיעוט, למדו ב"חדר" מגיל שלוש ואחר כך עברו ל"ישיבה" ובגיל צעיר מאד כבר עבדו ועזרו לפרנסת המשפחה. הבנות הלכו בהתחלה לגן ילדים ואחר כך למדו בבית-ספר אוולינה דה רוטשילד שנקרא בפי כולם "מיס לנדאו" על שם המנהלת. בבית-ספר זה למדו רק בנות והשפה העיקרית הייתה אנגלית. כל הבנות לבשו, לשמחתינו, תלבושת אחידה, כך קשה היה להבדיל בין בנות עשירות לבין בנות עניות. למדנו חמישה ימים בשבוע משעה שמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהרים ולעיתים גמרנו גם בשעה חמש. עד שהגענו הביתה היה כבר ערב. את יום השישי, יום בו לא למדנו, הקדשנו לנקיון הבית ולכביסת התלבושת.
מלבד אמא, שכל כך הרבה תרמה למזון הרוחני שלנו והעניקה לנו כל כך הרבה אהבה ותשומת לב, החוויות המרגשות והעמוקות ביותר היו לנו בחגים. היינו משפחה מסורתית. שמרנו על הכשרות במטבח, על שמירת השבת ועל קיום כל חגי ומועדי ישראל.
שבת - מכיוון שהבנות לא למדו ביום שישי, הוקדש היון הזה לנקיון הבית. כל אחת ידעה בדיוק מה עליה לעשות ועד שעות הצהריים הבריק הבית. אחר כך התרחצנו וחפפנו את הראש. את בגדי השבת גיהצנו והנחנו אותם בזהירות על כיסא מוכנים ומזומנים לשעה היעודה.
אבא בישל את המאכלים האהובים עלינו במיוחד "געפילטע פיש" (דגים ממולאים) שעד היום נשאר טעמם הטוב בפינו. גם את החמין הגדול הוא הכין. בסיר גדול הוא הכניס שעועית, תפוחי אדמה, שקית מבד ממולאה באורז וחתיכת בשר. מעל כל זה הוא הניח "קישקע" (מעיים ממולאים) שמאד אהבנו. רק ביום שבת זכינו לקבל מנה קטנה של בשר.
את הסיר הזה העמיד אבא על פח שבצידו האחד היה פתח לא גדול. בתוך הפח עמדה מנורת נפט מיוחדת. על מכסה הסיר סידר אבא ביצים "חמינדוס" ואת הכל כיסו במעיל עבה ובסמיכות מהודקות באתבי כביסה. כך התבשל לו החמין לאיטו כל הלילה ועד למחרת.
חמין זה הפיץ את ריחו בכל הבית והיה קשה להתאפק ולהמתין עד שאבא יחזור מבית הכנסת ויעשה "קידוש", כי רק אז יכולנו לאכול.
ביום שישי אמא חזרה מהעבודה קצת יותר מוקדם. היא לבשה את שמלת השבת ומעליה סינר לבן וגדול שהשרה עליה מין קדושה מיוחדת. תמיד הכינה לנו "דברים טובים" לכבוד השבת בעיקר גרעינים ובוטנים.
חנוכה - כולנו יושבים צפופים מסביב לתנור ומחכים בקוצר רוח לסיום הטיגון. אך נשלמה מלאכת הטיגון, וכבר הושטו ידים מכל עבר והסופגניות נעלמו בעודן באוויר טרם שהספיקו להכנס לקערה.
בהדלקת נרות החנוכה, כשהחנוכייה עומדת על עדן החלון למען יכריזו הנרות על הנס, הקפדנו לומר את כל הבתים של השיר "מעוז צור". עד היום אני זוכרת את כל המילים ונהנית לשיר אותן על אף מחאותיהם של ילדי.
פורים - במרכז החג הזה היו משלוחי המנות והתחפשויות. היינו זקוקים לדמיון רב וכישרון על מנת להכין תחפושת מהאביזרים שנמצאו בבית. מי קנה אז תחפושת מוכנה? המסיכה היא זאת שהצילה את המצב. כולם שלחו לכולם "משלוח מנות". ברחובות השכונה יכלו לראות המון ילדים מתרוצצים מבית לבית כשבידיהם קערות מכוסות במפיות לבנות. כמובן שגם דמי פורים קיבלנו כשהבאנו את משלוח המנות. איפה, איפה הם הימים ההם?
פסח - החג בעל התכונה הרבה ביותר. מיד לאחר חג הפורים התחלנו בניקיון יסודי של הבית. חדר אחר חדר רוקן מכל תכולתו שהוצא החוצה לאיוורור. דפי הספרים התעופפו ברוח וכך נעלם כל פירור של חמץ שהסתתר בין דפיו. הכל צוחצח ומורק במים, סבון ובמברשת קשה. אהבנו לדשדש יחפים במים הרבים שנשפכו אגב הנקיון. במיוחד אהבנו כשהבית היה ממש נקי. ראו והריחו את הניקיון בכל מקום.
כשבוע לפני החג כבר לא אכלנו בתוך הבית מחשש של חמץ. היינו יושבים בחצר, על גגו של בור המים, ואוכלים מצלחת אחת עגבניות מתובלות בשמן זית ובמלח והכל עם לחם טרי טרי. מעדן כזה כבר מזמן לא אכלתי. יום לפני החג היינו כולנו עסוקים בהגעלת הכלים, דהיינו, מנקים היטב היטב סירים שהשתמשנו בהם כל השנה, במיוחד הקפדנו לנקות ליד האזניים של הסירים, וטובלים אותם במים רותחים על מנת להכשירם לחג. כמו כן הוצאנו מהמים את כלי הזכוכית שהשרינו מספר ימים על מנת להכשיר גם אותם. אחר כך הטמנו במחסן לשבוע ימים את שאר הכלים ושארית המזון החמץ כגון קמח, סוכר, שימורים וכו'. בכל מה שקשור לחג הפסח הקפדנו בקלה כבחמורה.
חוויה מיוחדת במינה הייתה הורדת כלי הפסח מהמדף העליון בארון הקיר. אחד האחים עלה על כיסא, כשכולנו עומדים מסביב ומחכים בדחילו ורחימו לראות את הכלים. כל כלי שנגלה לעינינו היה מלווה בקריאות התפעלות ובהערות. הנה כוסיות היין היפות עם העיטורים העדינים, והנה כוסו של אליהו הנביא ניצב לו בכבוד על רגל ארוכה, הנה הקערה של פסח הישנה והטובה, הצלחות, הסכו"ם, הסיר לבישול ביצים קשות וכן הלאה עד לפריט האחרון. הכל עורר בנו התרגשות גדולה וזכרונות משנים עברו. עד היום אני מצטערת שילדי לא זכו לחוויות כאלה.
גם את הטקסים של ביעור חמץ בעזרת נר ונוצה בערב שלפני החג, ושריפת החמץ למחרת בבוקר, לא החמצנו בשום אופן. הם גרמו לנו להתרגשות ולשמץ של מיסתורין.
וכבר הגענו להכנות האחרונות. התרחצנו, חפפנו את הראש ולבשנו את בגדינו היפים ביותר. גם לחג זה קנו לנו בגד חדש. ערכנו את השולחן כדת וכדין. לכל משתתף כוסית וצלוחית עבור טיפות היין של עשר המכות, הקערה על כל סמליה, מפית המצות המיוחדת בעלת שלושת התאים, בקבוקי יין, כוסו של אליהו הנביא והמון הגדות.
ליל הסדר היה היהלום שבכתר. הכל נוצץ ומבריק. אמא, בסינרה הלבן נראית כמו מלכה טובת לב. כמה געגועים יש לנו מהימים ההם.
הסדר אצלנו נמשך ונמשך. קראנו את ההגדה מתחילתה ועד סופה ועוד הוספנו שירים וסיפורים כהנה וכהנה. לפעמים נמשך הסדר עד לפנות בוקר ורק אז התחלנו להתארגן ללינה. היו המון אורחים על כן פרשנו שמיכות ומזרונים על הרצפה וכל אחד מצא לו מקום. צריך היה להיזהר מאד לא לדרוך האחד על השני.
שבועות - בשבועות קישטנו את הבית בענפים ירוקים ואכלנו מאכלי חלב שכל כך אהבנו.
ל"ג בעומר - בל"ג בעומר יצרנו בובה ענקית מסמרטוטים וקראנו לה בשם אחד מצוררי היהודים - המן או היטלר. הערמנו סביבה עצים, ענפים, חלקי ריהוט שנזרקו וסמרטוטים שאספנו מבעוד מועד. את הכל הדלקנו ונוצרה מדורה ענקית כשאנחנו צוהלים ושמחים. סביב המדורה היו עשרות אנשים, מבוגרים וילדים. שרנו את כל שירי החג שהכרנו.
תשעה באב - בתשעה באב התאבלנו יחד עם כל עם ישראל על חורבן בית-המקדש. בצער רב קראנו את "מגילת איכה" כשאנו יושבים על ספסלים הפוכים. התפללנו ליד הכותל המערבי לגאולת עם ישראל.
ככה עברו להם ימי ילדותנו, ימים מאושרים, ימים של שמחה ושל שבת אחים גם יחד. היינו עניים בחומר אבל כמה עשירים היינו בחוויות ובהתעלות הנפש.
כשבגרנו, התחילו בדרך הטבע, הנישואים ולאט לאט התרוקן הבית. בני המשפחה התפזרו ורק בחגים ושמחות שבנו ונפגשנו. בית הורי נשאר עבורנו המרכז. רוב החתונות נערכו בחצר ביתנו, ואת הכיבוד, כמובן, הכנו בעצמנו בעזרת השכנים.
אף על פי שאמא הייתה אישה דתית, לא עלה על דעתה שבנותיה לא תשרתנה בצבא ותצהרנה על היותן דתיות. אמא חשבה זאת לכבוד שזכינו סוף סוף למדינה ולצבא יהודי. ואף על פי שרוב הבנות מבית-ספר לנדאו הצהירו, בנות אשבל שרתו בצבא.
במשך השנים נוצרה מסורת משפחתית. פעמיים בשנה יצאנו לטיולים משפחתיים. השתתפו בו רבים מבני המשפחה.
לאחר שקובי הי"ד, בנם של רות ואברהם, נפל במלחמת יום הכיפורים הנצחנו את זכרו בהקמת קופת גמ"ח (גמילות חסדים) על שמו וכל שנה - סמוך ליום נפילתו - בסביבות חג הסוכות, אנו מתכנסים ועורכים מפגש בביתם של עירית ועמית אשבל בבית יהושע.
בכל יום העצמאות, מוזמנות כל המשפחות, סבים, הורים, ילדים, נכדים ונינים לגינה היפה של שרה'לה וגילי אשבל בבית יהושע. כאן אנחנו מבלים בצוותא את כל יום העצמאות. כל שנה מנסים לגוון ולחדש את התוכנית.
כמו כן הוצאנו ארבעה אלבומי תמונות המשקפים את חיי המשפחה לדורותיה. לאחרונה ערכנו חוברת בשם "סיפורים מהימים ההם". קובץ של זכרונות המקיף את כל התקופות בחיי המשפחה המורחבת.
כשנפטרו הורינו ונוצרו משפחות חדשות, היה קשה מאד להיפגש, אבל בכל הזדמנות שיש לנו, עד עצם היום הזה, אנחנו ששים להיות ביחד, להיזכר בימים ההם ולדעת עד כמה שפר חלקנו.
נכסים, רכוש וכסף לא הורישו לנו הורינו, אבל צוואה יקרה השאירו לנו - להיות מאוחדים, לעזור זה לזה ותמיד תמיד להיות ביחד ככתוב בסמל המשפחה.
זהו די בקיצור תולדות משפחת אשבל.
רשמה לאה (אשבל) ברטמן
בית-יהושע
חומר זה נכתב לבקשתם של בני הדור השלישי בעקבות עבודת "שורשים".