סיפורו של חיים ויינברג
חיים בנו בכורו של שמואל יעקב ויינברג ואחיה הצעיר של שרה אשבל, נולד בלונדון בשנת 1903 ועלה לארץ בהיותו עדיין רך בשנים. הוא חי בארץ-ישראל בתקופת הטורקים ובתקופת האנגלים. הוא ניחן במבט חודר על התקופה ההיסטורית ועל המאורעות שחלו באותה תקופה שהשפיעו על חייו, על חיי משפחתו ועל חיי היהודים בארץ ובגולה. הוא ידע לנתח בחכמה אירועים ומצבים שונים וידע בכשרון רב לספר עליהם. ברבות הימים, מסיבות אישיות, היגר לאנגליה, נשא אישה ונולדה לו בת. באנגליה שינה את שמו להארי ויין.
הקהילה היהודית באנגליה העריכה מאד את כשרונותיו ואת מסירותו, במיוחד בהפעלת בית-הכנסת, וביולי 1983 כשמלאו לחיים 80 שנה, ערכו לו מסיבה רבת משתתפים שבה הוענק לו תואר הכבוד של נשיא הקהילה.
מכיוון שחיים חי את רוב שנותיו באנגליה, לא זכו רבים מבני המשפחה להכיר אותו באופן אישי. מדי פעם, כשאחד מבני הדודים נסע לאנגליה הוא נפגש אתו. פגישות אלה היו מרגשות ביותר, וכולם התרשמו מאד מאישיותו המיוחדת.
חיים זכר את מוצאו ומולדתו והוא הרבה לספר את תולדות חייו לבני הקהילה בהזדמנויות שונות. דבריו הועלו על הכתב ואנו מביאים אותם כאן על מנת שגם אתם תקראו מסמך נדיר זה. זכרונותיו נכתבו בשפה האנגלית ואנו דאגנו לתרגמן לעברית.
מדבריו של חיים:
א - הקדמה
מדינת ישראל הנה חלק מארץ ישראל, חלק קטן מאד. קיומו של העם היהודי בארץ-ישראל נחרת עמוק בתולדות המזרח התיכון עד עצם היום הזה. לשונם של היהודים היא אותה הלשון שבה דיברו אבותינו לפני 3,000 שנה וגם המנהגים שלהם הם אותם המנהגים.
במשך 3,000 שנה נכבשה ארץ ישראל 14 פעמים אך מעולם לא נעזבה כליל על ידי היהודים. תמיד, באופן רצוף, חיו יהודים בארץ ישראל. אפילו אותם יהודים שחיו מחוץ לגבולותיה ונפוצו ברחבי העולם, שמרו גם הם על הקשר הההדוק עם הארץ באמצעות תפילותיהם וכפי שגם אנחננו מתפללים, חזרו יום יום ואמרו - "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם..."
ב - הערבים בארץ ישראל
לערביי ארץ-ישראל לא הייתה מעולם ממשלה משלהם, יתירה מזאת הם לא היוו מעולם ישות פוליטית או חברתית נפרדת. אין זה אלא קישקוש כאשר משמיעים לנו כל העת כאילו ארץ-ישראל שייכת לערבים.
המוסלמים כבשו את הארץ בשנת 637 לספירה ושלטו בה תחילה מהעיר מכה, אחר כך מדמשק ולאחר מכן מבגדד. בשנת 870 לספירה השתלטו על הארץ מנהיגים מקומיים וזרעו בה הרס וחורבן. בשנת 1099 לספירה באו הצלבנים. הם רצחו אלפי יהודים ומוסלמים בשמה של הנצרות. בשנת 1291 באו הממלוכים ואחריהם התורכים. כלומר האימפריה העותמנית. משנת 1517 עד 1917 הייתה ארץ-ישראל פרובינציה של אותה אימפריה. ב- 1917 נכבשה ארץ-ישראל על ידי הבריטים ששלטו בה עד להקמת מדינת ישראל.
ג - חוויות אישיות בארץ-ישראל בין השנים 1914 - 1920
בשנת 1909 עלתה משפחתנו מאנגליה לארץ-ישראל. אבי לא שיער שעם בואנו לארץ יקיץ הקץ על האימפריה העותמנית, וגם מוחמד ראשיד, הסולטן האחרון של האימפריה - לא שיער זאת.
כבר סיפרתי בראיון שהענקתי ל"רדיו מידווי" בלונדון על המכות שהפליאו בי התורכים כשהייתי נתון תחת שלטונם, עם זאת לא אוכל לבוא בטענות נגדם.
אבי קנה חלקת אדמה במקום ששמו "גבעת שאול" מול מצפה, שבה על פי התנ"ך, התגוררה משפחת שאול המלך. לא הרחק משם נמצא ההר נבי סמואל, מקום קבורתו של שמואל הנביא. אבי, כאדם ירא שמיים ושומר מצוות, ראה חשיבות מיוחדת במקום זה. את הבית בנה סמוך לדרך, שלא הייתה אלא דרך עפר ישנה שנוצרה מן הזרם של מי הגשמים היורדים בעוצמה מן ההרים. חלקת האדמה נרכשה מתושבי דיר יאסין, כפר ערבי סמוך, ומאז גדלתי בין ערביי דיר יאסין.
בקרב הערבים של ארץ-ישראל קיימים שני סוגים של בני אדם: הפלחים, כלומר העובדים והאפנדים. הפלחים ישבו בכפרים, עיבדו את אדמתם ואת תוצרתם מכרו בעיר. עם האפנדים נמנו פקידי הממשלה, סוחרים ובנקאים והם התייחסו לפלחים כמו לעבדים. רוב הקרקעות בארץ-ישראל היו שייכות ל"בנק העותמני" כלומר לבנק התורכי.
הפלחים היו אנשים עניים מאוד. עבודת החריש נעשתה, באותם הימים, בעזרת צמד שוורים או חמורים, בעזרת פרד או גמל. המחרשה הייתה עשוייה מעץ, נשברה עם כל אבן שהייתה מונחת בשדה. בדרך כלל היה היבול דל מאד.
כאשר הגיעו ימי הקציר, הם דשו את החיטה או את השעורה, אבל חייבים היו להשאיר את הערימה בשדה ולהודיע עליה לרשויות ול"בנק העותמני". הערימה הייתה מונחת בשדה עד שבאו האפנדים למדוד את היבול. הפלח היה חייב להפריש עשירית לממשלה ועשירית נוספת ל"בנק העותמני" כתשלום הריבית על ההלוואה שניתנה לו לקניית זרעים.
האפנדים הגזימו מאד בהערכת כמות הגרעינים ולפלח נשאר חלק כה זעום שלא הספיק לפרנס את משפחתו עד סוף אותה שנה, והוא נאלץ לפנות שוב - לבנק. כשלא עלה בידו להחזיר את ההלוואה בזמן, עברה אדמתו לרשות הבנק. בדרך זו הפך הבנק לבעלי הקרקעות העשיר ביותר בארץ-ישראל.
כאשר רכשה משפחתנו את חלקת האדמה ישירות מהכפריים של דיר יאסין, נדרשו כל הגברים לבוא למשרד הממשלתי ולחתום על שטר המכירה.
הייתה לנו כבר חלקת אדמה ובנינו עליה את ביתנו. הערבים מהכפרים הסמוכים שעברו עם תוצרתם בדרך העירה, נהגו לנוח בקרבת ביתנו כי יצאו מוקדם מאד מכפרם. הנשים נשאו את המטען על ראשיהן, החמורים והגמלים היו עמוסי תוצרת, והאדון רכב על החמור. ברגע שהגיעו קרוב לביתנו, בשעות הבוקר, כבר פגש בהם "בישיטה", כעין אפנדי מדרגה נחותה, סוכן שמינה את עצמו לתפקיד זה. בדרך ערמומית "שיכנע" את הפלח למסור לידיו את סחורתו והוא כבר ידאג למכירתה. כמובן שמהעסק הזה המרוויח היה האפנדי והמפסיד היה הפלח המסכן.
יום שישי הוא יום חגם של המוסלמים והם באים לתפילה במסגד. לאחר שהצליחו למכור את התוצרת שהביאו הם מבקרים בשוק הבהמות שבו מוכרים סוסים, פרדים וכו' ואחר כך הולכים למסגד להתפלל.
זכור לי היום שבו רצה אבי לקנות סוס בשוק. עברנו שנינו ליד ערבי שהיו לו סוסים למכירה. בן רגע הופיע על ידינו אחד הסוכנים. הסוכן ניסה "לעבוד" על אבי ולתת לו לטפל בקניית הסוס. אבי, על אף עקשנותו, לא הצליח להיפטר מהסוכן שהבטיח לו שיקנה עבורו את הסוס בחצי המחיר. הסוכן התחיל להטיל דופי בסוסים והפלח נאלץ למכור את הסוס בפרוטות. אין פלא שהפלחים היו עניים והאפנדים עשירים.
המשפחות הידועות בין האפנדים היו החוסיינים, הנאששיבים, החאלבים ועוד. לכל אחת מן המשפחות הללו היה נציג באחד ממשרדי הממשלה, בבתי-המשפט, במשטרה או המשרד לרישום האוכלוסין. ידם הייתה בכל. רבים למדו באוניברסיטאות בארופה ובילו שם בנעימים. לכן אם רצית לסדר דבר מה במשרד ממשלתי, נאלצת שוב לפנות לעזרת הסוכן.
סוכנים אלה היו מן הסוג הגרוע ביותר. כל פנייה לסוכן כזה הייתה כרוכה בתשלום. לעיתים התשלום היה נער או נערה שבהם חשק השופט. ההומוסקסואליות נחשבה לעבירה פלילית, ועל פי החוק העותמני העונש עליה היה מאסר עד לחמש-עשרה שנה. אבל אני יכול להעיד ש- 90% מהם היו הומוסקסואליים. אחדים מהם שהכרנו היטב, כיהנו בתפקידים בכירים. הם נודעו בכינוי "אבו-ואלד" כלומר - הנמשכים אל הנערים.
כאשר ראינו כיצד העניינים מתנהלים ניסינו להסביר לערבים שחנו ליד ביתנו, שינתקו את עצמם מהסוכנים הללו ויביאו את תוצרתם ישירות לעיר. הסברנו להם שהמחיר שיקבלו עבור תוצרתם יהיה אז גבוה יותר. אבל גרמנו לעצמנו צרות עם הסוכנים ונאלצנו לוותר.
"הבנק העותמני", היה מעוניין למכור קרקעות שברשותו ליהודים, ולא ראה בעין יפה את הרכישות הישירות מידי הערבים. מצב זה נמשך עד שנת 1914. האפנדים ניצלו את הפלחים ככל שיכלו, והפלחים עבדו כמעט ללא תמורה.
אנחנו העסקנו שומר ערבי, אבל בכל פעם שקרתה אצלנו פריצה או גניבה, התברר שהשומר שהה אז בכפרו לרגל חתונה. לא היה ספק בכך שהוא הגנב. נאלצנו ללכת לכפרו כדי להחזיר משם את הגניבה, כבשים או כלי עבודה. הערבים נעלבו על כך, הרי פגענו בכבודם וכאשר נתפשו מצאו תמיד הסבר למעשיהם, "זה מן השטן, השטן הוא שעשה זאת, אללה יקלל את השטן" אמרו.
בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוכרז בארץ-ישראל על גיוס כללי. הערבים גוייסו כפועלים. על כל קבוצה של 50 - 60 מגוייסים הופקדו 3 - 4 חיילים תורכיים חמושים ברובים מכודנים, ושמרו עליהם כפי ששומרים על אסירים. המגוייסים ניצלו כל הזדמנות וגנבו מהחיילים התורכיים סוסים, בגדים ונעליים.
גם יהודים רבים שרתו בצבא התורכי. אבל היו גם רבים שסרבו להצטרף לחיילות תורכיה. פטורים מהשירות היו הרבנים, החכמים הספרדיים והשיח'ים. לכן יכולת לפגוש בחורים, אפילו מצחצחי נעליים, שהיו פתאום לחזנים. די אם הכריז על עצמו "אני חכם" וכבר היה משוחרר מהצבא. היחידים שלא חל עליהם גיוס חובה היו אלה מעבר הירדן, הערבים הקרויים בדווים.
הבדווים עזרו לתורכים מפני שקיבלו מהם שכר טוב. באמצע המלחמה נזכרו שמותיהם של גנרל מק-מאהון ושל קורפורל שאו, הוא לורנס איש ערב, שהיה חביב על הערבים. לבדווים הוצעו אז תנאים טובים. אם יסכימו לערוך טבח בתורכים.
עבור תשלום טוב היו מוכנים הבדווים לשסף את גרונם של התורכים. עד שנת 1916 היו הורגים את החיילים של בעלות הברית, הבריטים, האמריקאים, הצרפתים והאיטלקים. כעת התחילו להרוג את התורכים. אבל מק-מאהון הבטיח להם שאחרי הניצחון במלחמה יזכו בעצמאות כי כך הבטיח להם הממשל הבריטי באמצעותו של מק-מאהון. לאחר מכן בשנת 1917 הובטחה ארץ-ישראל על ידי הצהרת בלפור ליהודים, או לפי תפיסתנו, קיבלה בריטניה מנדט על ארץ-ישראל, היה זה על מנת לממש את הצהרת בלפור ולהקים בית יהודי ליהודים בארץ ישראל.
מה אירע לערבים? להם ניתנה עצמאות מוחלטת. לשליט שלהם באותם ימים היו שלושה בנים - עבדאללה, פייסל ועלי. עבדאללה נעשה לשליטה של עבר הירדן, פייסל שלט בסוריה ועלי בעירק של ימינו. חוסיין, המייסד, עמד עדיין בראש הערים הקדושות - מכה ומדינה בערב הסעודית.
ד - ארץ-ישראל תחת השלטון הבריטי
כאשר נסתיימה מלחמת העולם הראשונה, התחילה נהירה של ערבים מהארצות השכנות לארץ ישראל, כי הודות ליהודים נוצרו בה מקורות תעסוקה בשפע. בשנת 1918 נשא ונתן פייסל, שליט סוריה, עם פרופסור חיים וייצמן ז"ל וכתב מכתבים לפליכס פרנקפורטר אחד השופטים בבית-המשפט העליון בארה"ב, והתחנן לפניהם שישתדלו להביא לארץ יהודים רבים ככל האפשר והבטיח לשתף פעולה. האמיר עבדאללה גם הוא, עמד בקשר איתם ועוד בשנת 1948 נשא ונתן עם גולדה מאיר. הוא נורה למוות בידי ערבי בדרכו למסגד על הר הבית.
בשנת 1920 נמסר לבריטניה המנדט על ארץ ישראל. הדבר הראשון שעשו השלטונות היה אירגון משטרה מקומית, משטרה פלשתינאית, וקביעת כללים כיצד לנהוג. אף כי הייתי צעיר מאוד, צורפתי לסי.אי.די. - בית המשפט המחוזי.
לכל שוטר ניתן פנקס ובו הכללים שהוא חייב לנהוג על פיהם. אסור להכות אדם שהנך חוקר או עוצר, עליך להתנהג כג'נטלמן. אני זוכר כמה צחקנו כשקראנו את הכללים האלה.
בימי התורכים כאשר אדם פנה לשוטר בתלונה על ערבי, הייתה תגובתו הראשונה מכות לערבי. השוטר לא הבין את לשונו של המתלונן, לא שאל שאלות אלא היכה כי היה בטוח ששפה זו מובנת לערבי.
בימי המנדט, כאשר שוטר עצר ערבי, פתח האיש מיד בצעקות: "אסור לך לגעת בי! אתה יודע שאסור לך". השוטר לא נגע בו כלל אך הערבי לא פסק מלצרוח וליילל. מיד התאספו סביבו הערבים שהיו ברחוב וכל הפמליה ליוותה את השוטר ואת העציר לתחנת המשטרה. שם, במקום ההודעה מפי השוטר ליומנאי כי הברנש גנב או עבר עבירה אחרת, באה תלונתו של הערבי כי השוטר היכה אותו ו-500 "עדי ראייה" אישרו זאת. אבל מצב זה נמשך שנה אחת בלבד, מפני שאחר כך כשעבדתי במשטרה, החלו השוטרים להכות את העצירים ולא התחשבו בהוראות.
בשנת 1921 נתמנה הרברט סמואל לנציב העליון בארץ-ישראל. שיחת היום של האנשים בירושלים הייתה אז כי הנה הגיעו ימות המשיח. בשבת הראשונה לן בעיר העתיקה, במלון אמדורסקי, מפני שממשכנו הרשמי בהר הצופים לא יכול היה להגיע לבית הכנסת "חורבת רבי יהודה החסיד". ביום שישי, מהבוקר נפרסו שטיחים בסמטאות ובשבת כיבדו את סר סמואל ב"מפטיר". אכן, היינו בטוחים שימות המשיח הגיעו.
באותה העת החלו מהומות נגד היהודים שעלו מרוסיה ומפולין כחלוצים, ונגד אלפי היתומים הארמניים שהובאו לארץ ישראל לאחר הטבח הנורא שערכו בהם התורכים. הערבים התנגדו לבואם של הארמנים, אולם כעבור כמה שנים, כאשר הערבים נלחמו נגד היהודים, הצטרפו אליהם הארמנים ועשו איתם יד אחת. זהו מנהגו של עולם כאשר הערבים נלחמו נגד היהודים.
הגענו, איפוא, לגל הראשון של הפרעות בארץ ישראל בשנת 1921. יהודים לא מעטים נרצחו אז ביפו ובירושלים. זאב ז'בוטינסקי אירגן קבוצות להגנה עצמית אך הוא נאסר על ידי האנגלים. גם אמין חוסייני, שעמד בראש הפורעים, הושם בכלא. אבל כעבור זמן קצר שיחרר הנציב סר סמואל את ז'בוטינסקי ואת חוסייני מינה למופתי של ירושלים, כלומר למנהיג הרוחני של הערבים. חג' אמין זה, היה אחד משונאי ישראל הגדולים של ימינו. הוא אף תמך בהיטלר והפציר בו להשמיד את היהודים במזרח הקרוב.
ה - מאורעות בארץ-ישראל
כפי שכבר הזכרתי קודם, הכרתי את משפחות הנאששיבים, החוסיינים והחלבים. כולם ידעו לנצל ולקפח את הערבים שלהם, ובימי המאורעות הסיתו את פשוטי העם לתקוף את היהודים, ואילו הם עצמם ישבו בבתיהם.
גם אנחנו הותקפנו בגבעת שאול וכשהצלחנו להתגבר על התוקפים פנינו לשלטונות וביקשנו נשק. אחרי מאמצים רבים קיבלנו לבסוף שני ארגזים ארוכים וחתומים שנראו כמו תיבות לרובים. לא נתנו אימון בשלטונות כי התיבות היו חתומות ומותר היה לפתוח אותן רק בשעת חירום. כמובן, פתחנו אותן מיד לאחר שהגיעו, ואז התברר לנו שהיו אלה שני רובי ספורט, מכוסים חלודה שלא היו כלל ראויים לשימוש.
בשנת 1925 חזרתי לאנגליה. ב-1929 פרצו מאורעות הדמים בארץ והדבר הראשון שקראתי עליו באנגליה היה - שהערבים מהכפרים הסמוכים לגבעת שאול התקיפו אותה. הייתי מודאג מאד ותוך כמה ימים חזרתי לארץ.
כשהאונייה הגיעה ליפו, היא נאלצה לעגון כ-11/2 ק"מ מחוץ לנמל בגלל הסלעים שהיו בקרבת החוף. את המרחק הזה חצינו בעזרת סירות קטנות. בארץ שרר אז משטר צבאי ואת פנינו קבלו פקידים שהיו מלווים באנשי צבא. הם בדקו את הדרכונים ושאלו על מטרת בואם של הנוסעים. ההוראה הייתה להמשיך לבירות שבלבנון כי המצב בארץ היה מסוכן.
אמרתי להם שאת כל הדרך הזאת עשיתי על מנת להגיע לארץ-ישראל ואין בדעתי לנסוע לביירות, אני נשאר פה. היו קצת בעיות אבל לבסוף הורידו אותי מהאוניה ובליווי של כ-20 - 30 חיילים חמושים ברובים מכודנים, הגעתי בסירה ליפו. יריות נשמעו מכל עבר. העבירו אותי לתל-אביב ללינת לילה. בבוקר התגלה קושי בלתי צפוי. זה שבועיים לא נסעו מכוניות בקו תל-אביב יפו - ירושלים, בגלל המאורעות, ולא יכולתי להשיג מונית. אבל גם כאן הצלחתי למצוא מוצא. אחד מחברי, שלמד איתי בישיבה, עבד כנהג מונית והוא הסכים להסיע אותי לירושלים. לאחר נסיעה מלאת הרפתקאות הגענו לשכונה שלנו.
איש לא היה בביתנו. פניתי לביתו של השכן. גם כאן לא מצאתי נפש חיה. פתאום התקרב צעיר חמוש ברובה. זה היה ידידיה אחי. הוא הסביר לי שנוכח ההתקפות מצד הערבים, התרכזו היהודים במספר בתים מטעמי בטיחות.
הגעתי לארץ בסוף חודש ספטמבר. ב-2 בנובמבר, יום השנה להכרזת הצהרת בלפור, שחל אז בשבת, היינו בטוחים שיפרצו פעולות איבה. בבית-הכנסת נשא כל אחד מן המתפללים אקדח בתוך שקית הטלית, אבל, תודה לאל, היום עבר בשקט.
אבל, אחרי אותה השבת, בחצות הלילה, כששכבתי לישון, נפתחה פתאום אש תופת מכל הכיוונים. בגבעת שאול הוקם בית-חרושת לביסקויטים פרומין, כיום הוא אחד הגדולים בישראל. מכיוון שידעתי שלאנשים שם יש טלפון, הייתי בטוח שהם יזעיקו עזרה ותוך כמה דקות יבואו חיילים לחלץ אותנו. אבל לא כך קרה.
הירי נמשך כשלוש שעות, עד עלות השחר. ארבעה יהודים נהרגו וידענו שגם לערבים היו נפגעים. התאספנו צעירי השכונה ואני ביניהם, ועמדנו על הדרך החוצה את גבעת שאול ודנו באירועי השעות האחרונות, אף כי ידענו בבירור מה למעשה קרה. והנה שמענו מכונית מתקרבת וראינו את אורותיה. הייתה זו משאית ועליה מכונת ירייה, שני אנשי צבא אנגלי ושני שוטרים מקומיים, יהודי וערבי. שניים אלה היו אמורים לשמש כמתורגמנים בשביל הקצין האנגלי.
כשראינו את האנגלים אמרתי לחברי: "אני מוכן לשמש כדובר". הרי הייתי בעיני עצמי ג'נטלמן אנגלי. הקצין פנה לשוטר היהודי ואמר: "שאל אותם היכן הם הערבים שתקפו את השכונה?" לשאלה הזאת עניתי: "הגד לקצין - - אללה הביא אותם ואללה לקח אותם בחזרה". השוטר הביט בי במבט מוזר ומסר לקצין את דברי. הקצין אמר: "בודאי יש לכם נשק, כי איך יכולתם לגרש את הערבים בלי להשתמש בו?" עניתי: "בודאי ידוע לך שאסור לנו לשאת נשק, על כן איך יתכן שהשתמשנו בו?" השוטר ניסה להסביר לקצין את דברי ואז באה הפקודה לעצור את כולנו על החזקת נשק. "איך תוכל לעצור את כולנו? במשאית אין די מקום", אמרתי. הקצין היה נבוך ואמר לשוטר: "שאל אותו אם על דברתו הוא מתחייב להתייצב בשעה תשע בבוקר במפקדה הראשית של המשטרה בירושלים?" חיכיתי לתרגום ואמרתי: "בסדר, אהיה בשעה תשע".
בניין המפקדה, שהכרתי אותו היטב, נמצא לא הרחק ממגדל דוד. הגענו לשם בשעה תשע והוכנסנו לחדר גדול. הדלת הייתה פתוחה ובחוץ ישב ערבי. החדר היה ריק והדבר היחיד שהיה בו הייתה כתובת המודיעה בשתי שפות, עברית וערבית, שאסור לעשן. בו במקום הדלקתי סיגריה. השוטר הרגיש בריח העשן וחיפש את המקור. הוא פרץ בצעקות: "מא מור דוקאר". הוא ניגש אלי ואמר לי בערבית לכבות את הסיגריה. שאלתי אותו: "אתה מדבר אנגלית?" כי הכתובת הייתה בעברית ובערבית בלבד. השוטר יצא וחזר בלוויית סרג'נט אנגלי שאמר: "אני מבין שיש ביניכם אדם מאנגליה". אמרתי: "נכון, זה אני". "בוא איתי". הוא הוביל אותי למשרד אחר שבו הייתה לשכתו של מייג'ור ויינרייט, סגן מפקד המשטרה.
אגב, בימי מלחמת העולם השנייה, סיפרתי סיפור זה לכמה חברים בלונדון והם חשבו שזאת סתם מעשייה. לימים, בא אחד מהם לבקרני ואמר: "אני חייב להזמין אותך למשקה". "לכבוד מה?" שאלתי. והוא: "אני מייצג את המפעל 'טיימס רקורדינג קומפ.', בנורוויץ. בשבוע שעבר הם קיימו מפגש חגיגי, כנהוג מידי שנה, ובשעת הארוחה סיפרו כל מיני סיפורים. אני סיפרתי להם את הסיפור שלך." התפלאתי: "הסיפור שלי?" "כאשר הסתיימה הארוחה, ניגש אלי אחד ממנהלי החברה, ושלף כרטיס ביקור. זה היה מיג'ור ויינרייט. הוא אמר: "מסור זאת לאותו אדון כשתפגוש אותו ואמור לו שאשמח לראותו."
אבל נשוב לענייננו. מיג'ור ויינרייט שאל אותי מה מעשי בפלשתינה בימים טרופים אלה כשאנשים רבים נהרגים. אמרתי לו שדווקא מסיבה זו באתי והוספתי שהשכונה שלנו אינה יכולה להישאר חסרת מגן. הוא ענה: "אנחנו כאן בצרות צרורות כי אין לנו די צבא". "אבל גבעת שאול זקוקה לצבא", אמרתי. "טוב, נדבר על כך עם מפקד המשטרה, מיג'ור טאונדרס". משרדו של המפקד היה במגרש הרוסים. זה היה ביום ראשון בבוקר. מיג'ור ויינרייט הזמין אותי לארוחת הבוקר במסעדה יהודית ואת שאר חברי שיחרר כי אמר שרוצה לשאת ולתת רק איתי. אחר כך הלכנו אל מיג'ור טאונדרס.
אתאר לכם את האיש כאילו עמד לפני, כאן, מולי: נעל מגפיים רוסיים מבריקים, בעינו האחת היה מונוקול, הוא דיבר במבטא אוקספורדי, ולא "צ'טהאמי" כמוני, ונראה משועמם מאד. מיג'ור ויינרייט מסר לו לשם מה באנו והוא פנה אלי ואמר: "מה אתה חושב, לכל הרוחות? מי אתה שתבוא לתת לנו הוראות?" אמרתי: "אינני נותן לכם הוראות. אני רק טוען שגבעת שאול זקוקה להגנה. אתמול הותקפנו בחצות הלילה. הכח שלך הגיע רק לפנות בוקר ובנתיים יכלו הערבים להרוס את השכונה עד היסוד. דרושה לנו הגנה." "אין לנו די צבא" אמר. אמרתי: "יש לכם. הנה חונים כאן כאלף חיילים. על מי הם שומרים? עליך? בבית וגן ובבית-הכרם חונות פלוגות של צבא, שמרוב בטלה עוקרים החיילים משקופים ודלתות כדי להתחמם על יד המדורות. (מדובר בשני ישובים שנהרסו בידי הפורעים לפני מספר שבועות) שלח חלק מן הפלוגות הללו לגבעת שאול." בקיצור, הצלחתי. החיילים הגיעו ובגבעת שאול הוקם בסיס קבוע.
במשך שלושת החודשים שביליתי בארץ, נוכחתי רוב הזמן במשפטים שנערכו בבית-המשפט. ביניהם היו משפטים מעציבים ביותר. אחד מהם היה אחרי הרצח של שבעים תלמידי הישיבה בחברון עם מוריהם. כמה ערבים הועמדו לדין על הרצח. עצם ההאזנה למשפט זה עוררה התרגשות רבה. ד"ר אלישיב המנוח, השגריר הראשון של ישראל בלונדון, היה אז פרקליטם של הנרצחים.
פעם, באחד מימי יום ראשון, כשנוכחתי בבית משפט השלום, קרה מקרה משעשע. כידוע חיים בארץ יהודים, ערבים ונוצרים. הפקידים היהודיים אינם עובדים בשבת, הערבים אינם עובדים ביום שישי והנוצרים - ביום ראשון. השופט, היה מוחמד מוחאלדי, שהכרתי אותו היטב, והפקידים שניהם היו ערבים. ישבתי בין הקהל שאף הוא היה ברובו ערבי. לפני השופט הובאו ארבעה צעירים ערביים.
בימים אלה הוטל חרם על החנויות של היהודים על ידי הערבים. והנה קרה ששתי נשים ערביות נכנסו לחנות של יהודי וקנו בד לבן. הפרחחים שפכו דיו על הבדש הלבן ושני שוטרים אנגלים עצרו אותם. השוטרים לא ידעו ערבית והשופט לא ידע אנגלית. המתורגמן הקבוע נעדר מפני שבהיותו נוצרי לא עבד ביום ראשון. שמתי לב שהשופט לוחש דבר מה באוזנו של הפקיד והבנתי שמדברים עלי. הפקיד פנה אלי במילים אלה: "תעל הון" (בוא הנה) כמו שפונים לאחת השפחות או אל כלב. לא זזתי ממקומי. לפעמים אני מסוגל להיות בלתי אדיב. מישהו טפח על גבי ואמר: "אינתי חיים? (אתה חיים?) לך אליו." "סליחה?" "הוא קורא לך". רק אז שאל השופט: "האם אתה חיים?" אמרתי "כן" "האם אתה מוכן לבוא הנה?" כפי שמדברים עם ג'נטלמן אנגלי. עליתי אליו והסכמתי לתרגם עבורו. והנה מה שקרה.
השוטרים האנגלים מסרו את גירסתם ואמרו שתפסו את הערבים בשעת מעשה. אלה טענו שהם חפים מפשע. השופט שאל: "האם יש כאן מי שמוכן להשמיע דברים להגנתם?" זקן אחד, כנראה המוכתר, קם על רגליו ואמר: "כן כבוד השופט. הרואה אתה שאלה ילדים - ואלאדין. זה היה בצחוק. הם לא התכוונו לגרום נזק. תבין בוודאי שזה היה רק משחק". השופט אמר: "תודה רבה. הם באמת ילדים בעלי שפם וזקן ובודאי יש להם גם נשים". השופט פסק להם שישה חודשי מאסר ובגלל היותם "ילדים" - גם עשר מלקות. כל הנוכחים פרצו בצחוק. השוטרים האנגלים לא הבינו במה המדובר, וכשהסברתי להם, בצאתנו מבית-המשפט, כמעט התפקעו מצחוק. הם אמרו: "כדאי לנו ללמוד משופט ערבי זה".
כשנרגעו במקצת הרוחות, פנו זקני דיר יאסין לאבי וביקשו לשוחח איתי כי שמעו שבאתי מאנגליה. לא רציתי שיבואו לשכונה אחרי כל מה שעשו, לכן העדפתי לבוא אליהם, לכפרם. אמרתי להם: "איך יכולתם לעולל לנו רעות כאלה, לאחר כל השנים של שכנות, של עבודה אצלנו וכו". על כך הייתה להם תשובה אחת, כפי שסיפרתי לכם בהתחלה: "אלה מעשי שטן".
לסיכום, אספר לכם סיפור שזה עתה עלה בזכרוני. אולי תחשבו שזה סיפור גס, אבל אני חייב לספר אותו. הזכרתי לכם קודם את היחסים ההומוסקסואליים בין הערבים. כשהייתי מועסק בסי.אי.די. ונפגשתי עם חברי בני גילי, שבעבר למדנו יחד בישיבה, הם סיפרו לי שאדם פלוני נטפל לאחד הנערים במשך תקופה מסויימת. החלטנו להפיל את האיש בפח. אני יודע שאתם עלולים להכפיש את שמי, אבל נדמה לי שאחרתם את המועד. ובכן, נדברנו עם אותו נער שהערבי נטפל אליו ושיכנענו אותו שיפגוש את הערבי בין הסלעים שמאחורי "בצלאל", בית הספר לאומנות. מפני שאני פחדן מטבעי, השתמשתי בתירוץ שאיני יכול להיות פעיל בהיותי פקיד ממשלתי, והייתי רק איש סודם של חברי, לפני המעשה ואחריו.
עליכם לדעת שבארץ מגדלים פלפל ירוק ואדום. גרגירי הפלפל גורמים לצריבה כשנוגעים בהם. הסתתרנו מאחורי הסלעים, וכשהאפנדי שלנו היה מוכן לבצע את זממו, נתנו לו קצת טיפול פיזיוטראפי בחלקי הגוף המתאימים. אני יכול להבטיח לכם שעד היום הוא אינו מתעניין בנערים. קראנו לו "אבו-פלפל". הוא איים עלינו אחר כך, מפני שהיה שופט, אבל לאיש לא היה איכפת. די היה בכך שבפוגשי אותו בבית-המשפט בירכתי אותו: "סלאם עליכום, אבו פלפל".
אולי תצחקו למשמע דברי הבאים, אבל כשנולדתי, אמר אבי ע"ה, אף כי לא תמיד חיבבתי אותו, ששני בניו אשר נולדו לפני, מתו בילדותם, לכן יקראו לי בשם "חיים", כסגולה לאריכות ימים. ברוך השם הוא לא שכל אותי עד עצם היום הזה.
אבי, ושאר היהודים עבדו עבודה קשה. זכור לי שבאחד הימים בישר לי בשמחה, שרכש בעד חמישה פאונד מניה של הבנק הארץ-ישראלי היהודי, הוא הקרן הקיימת לישראל, ומאז הוא נחוש בדעתו לעלות לארץ-ישראל. הייתי אז בן שנתיים ופרשת חיי, כפי שהתפתחה לאחר מכן, הייתה ארוכה ומרתקת.
אבי היה אדוק מאד, שומר מצוות קנאי ומשאת נפשו הייתה לעלות לארץ הקודש. הייתי בן שנתיים כאשר בשנת 1905 גמלה ההחלטה בלבו של אבי לעלות עם כל משפחתו לארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטונה של תורכיה. הרב הראשי דר' אדלר יעץ לו אז לוותר על החלטתו ולא לנסוע, אבל אבי אמר שאם יש בארץ מניין יהודים החיים בה, הוא רוצה להיות האחד-עשרה והתנאים אינם נחשבים בעיניו. הוא היה בין ראשוני הפועלים שעבדו ביישור הקרקע לבניית "גימנסיה הרצליה" בתל-אביב.
זאת היא דוגמה של תעודה עם סמל בית המלוכה של חברה המורשית לסחור עם בית המלוכה.
הכניסה לארץ לא הייתה קלה. כשהגענו ליפו עגנה הספינה במרחק 11/2 ק"מ בקירוב מן החוף. היא לא יכלה להתקרב יותר בגלל הסלעים. סירות קטנות העבירו את הנוסעים מהספינה ליבשה. הפקידים התורכים עלו על הסיפון ופתחו בצעקות. לא ידענו על מה הם צועקים והם לא הבינו את שפתנו. לבסוף בא לעזרתנו יהודי, יליד הארץ ואזרח תורכי. הוא הסביר לאבי שהפקידים דורשים מסמכים. תעודה עם סמל של בית המלוכה כמובן, שלא היו לנו כל מסמכים, אבל אבי נזכר שהבאנו מלונדון פחית ביסקויטים ובתוכה הייתה תעודת אחריות המאשרת שהביסקויטים עברו בקורת כחוק. בראש התעודה מופיע סמל כתר המלוכה כהוכחה שחברת הביסקויטים הנ"ל מורשית לסחור עם בית המלוכה. את התעודה הזאת הגיש אבי לפקיד והוא הטביע בה חותמת רשמית. כך הורשינו לבוא ליפו ולהתיישב בארץ ישראל. הייתה זו בודאי, תעודת הגירה יחידה מסוגה מטעם בית חרושת לביסקויטים.
ו - ואלה תולדות חיי וחיי משפחתי
כמו רוב יהודי אירופה המזרחית, חיו הורי אבי בגיטו, בתנאי דלות ועוני. אבי גויס לצבא הרוסי. הרוסים כידוע לא חיבבו את היהודים ואת דתם, לכן סבל אבי יסורים על היותו דבק בדת ובמצוות. אני זוכר את סיפוריו של אבא על המכות שספג במגרש האימונים כשסביבו עמדו החיילים ונהנו מן המראה. הוא סבל אך לא נכנע, ולבסוף, כשעלה בידו לברוח ערק מהצבא. לפי מה שסיפר לי, עלה בשנת 1890 על ספינת משא שהובילה סוסים מרוסיה לאנגליה דרך המבורג. הוא מצא מקלט באנגליה. יהודים רבים, פליטי הפרעות ברוסיה ובפולין הגיעו לאנגליה. בלונדון היה קיים בית מחסה ליהודים, והוא עדיין קיים, והורי מצאו בו מקלט.
נולדתי בשנת 1903 בלונדון, ברחוב מקודש ביותר הקרוי "קריסטשן סטריט" רחוב הנוצרי. אבי היה חבר באגודת "חובבי ציון", ומר משה מונטיפיורי היה בין מיסדיה. משאת נפשו של אבי, כל ימי חייו, הייתה להגיע לארץ הקודש, שלא הייתה אז עדיין ידועה כ"מדינת ישראל".
בשנת 1903 התקיים הקונגרס הציוני בהשתתפותו של בנימין זאב הרצל, וג'נטלמן מסויים בשם ג'וזף צ'מברלין, שהיה אז ראש ממשלת בריטניה, הציע להרצל להקים מדינה באפריקה וליישב בה את היהודים הנמלטים מרוסיה ומארצות אחרות, בגלל הפרעות שפרצו שם. למעשה הוא הציע אז את קניה. אבל ההצעה התפרסמה כ"תוכנית אוגנדה". למרבה המזל, נולדתי אני ובאה ההצלה ואספר לכם כיצד זה קרה.
בקונגרס זה, צידד הרצל בקבלת "תוכנית אוגנדה". אולם חיים וייצמן התנגד בתוקף לתוכנית ובסופו של דבר ההצעה נדחתה אף על פי שרבים תמכו במתן מקלט לפליטים היהודים הבורחים מפני הפרעות, אפילו בקניה או באוגנדה.
כעת, שערו בנפשכם, מה היה קורה אם הדברים שאני אומר היו מגיעים לידיעתה של הרשות הדתית שלנו, כלומר לבית-הדין הרבני, אילו היינו נמצאים באוגנדה.
ראשית, כולנו היינו שחורים. שנית, חברי בית-הדין היו לובשים את התלבושת של הילידים ואוחזים חניתות בידיהם. אני מתאר לעצמי שכדי להחזיר אחד כמוני בתשובה, היו מעמידים אותי במרכז המעגל, רוקדים סביבי את מחול הדרווישים, ומכבדים אותי בפגיעת חניתותיהם מידי פעם בפעם. והדוד הגר בשכנות, דאדא אידי אמין, היה יום יום בולע לארוחת הבוקר את אחד הרבנים הנחמדים.
אבל, הנה הופעתי אני בשנת 1903 ברגע הנכון, וכנראה הכרעתי את הכף לטובת השוללים את "תוכנית אוגנדה" ומצדדים במולדתם - בארץ ישראל.
רצונו של אבי היה לגור קרוב לירושלים. את הדחף לעזוב את תל-אביב הוא קיבל כשנודע לו שהמבנה הראשון שבנו בעיר זו הוא "הגימנסיה הרצליה" ולא בית-כנסת. זמן קצר עבד אבי בתל-אביב. הפועלים עסקו אז בעקירת כרמים כדי להכשיר את הקרקע להקמת העיר. לא עברו ימים רבים והוא הגיע לירושלים.
הכסף שהיה בידו איפשר לו לרכוש חלקת אדמה, כשלושה ק"מ ממערב לירושלים, הלא היא גבעת שאול. הוא בנה בקתה ארעית למגורים והיה שמח וגאה על כך. אבי נהנה מהאוויר הצח ומקרבתה של ירושלים והתחיל לעבד את האדמה, משמע לסקל את השטח מהאבנים ולסתת אותן כדי שיוכל, בבוא העת, לבנות מהן בית. במקום שממנו הוציא את רוב הסלעים, בנה בור לאגירת מי הגשמים. כך קרה שאחרי שהתחלנו מאפס באנגליה והצלחנו להסתדר שם, היה עלינו להתחיל שוב מאפס בארץ-ישראל ואכן, הצלחנו לבנות בית יפה מאד.
דאגתו העיקרית של אבי בשעת הבנייה הייתה בעיית הביטחון. אני זוכר שהקירות היו עבים מאד ובהם נבנו ארונות קיר שעשויים היו לשמש כמדרגות המובילות לגג בשעת חירום, אם האויב יקיף את הבית. מנסיונו הצבאי ברוסיה הוא ידע שאם הבית מוקף על ידי אויבים, עלולים אפילו מאה בני אדם הסגורים בו למצוא את מותם, אבל די באחד שיצליח לצאת ולהזעיק עזרה כדי שכולם ינצלו ממוות.
מכיוון שהייתי בן זכר יחיד במשפחה, שאף אבי לחנך אותי להיות רב ותלמיד חכם, לכן שלח אותי ללמוד בישיבה. עלי לציין שוב, שהוא לא חשב על יתרונות של שכר או מעמד מכובד, הוא פשוט רצה שאהיה צדיק. זה היה הדבר החשוב ביותר בעיניו, לא השכר בעולם הזה אלא השכר בעולם הבא.
התחלתי ללמוד בגיל צעיר מאד והייתי תלמיד מצטיין. כשהגעתי לגיל בר מצווה, התייחסו אלי הרבנים, שהיו למדנים גדולים, כמו שווה להם בלימוד התורה. אבי היה גאה בי ושבע נחת.
החיים בארץ בימים ההם היו קשים אבל לא קשים מאד. היינו אמנם עניים, אבל בית הורי היה בית פתוח וכל רעב וצמא נתקבל בסבר פנים יפות. חילקנו את לחמנו ואת המים, אשר אגב אורחא, היינו מביאים מן הבור המרוחק למעלה מק"מ מהבית.
עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, היה היחס אלינו הוגן, מפני שהיינו בעלי אזרחות זרה. נהנינו מחסותו של הקונסול הבריטי מפני שאני נולדתי באנגליה. לעומת זאת, יחסן של הרשויות לבעלי נתינות תורכית היה גרוע וגס.
כאשר פרצה המלחמה, באה ליפו אוניית מלחמה בריטית כדי להעביר את האזרחים הבריטים למצרים. מצרים הייתה ארץ חסות לאימפריה הבריטית. בגלל היותו איש דתי, ובגלל אהבתו לירושלים עיר הקודש, לא הסכים אבי לעזוב את הארץ.
לא הועילו הבקשות של אימי ושל הילדים המפוחדים המבקשים לצאת מן הארץ. הוא טען שהמלחמה לא תארך מעל לשלושה חודשים ואנגליה תשלוט בארץ לאחר שתנצח. הוא האמין שהאנגלים, הסקוטים והוולשים הם מעשרת השבטים האבודים. החמצנו את צאתה של האוניה ונשארנו בארץ.
לרוע המזל לא נסתיימה המלחמה לאחר שלושה חודשים אלא לאחר שלוש שנים. סבלנו ממחסור במזון ובמאור ובני אדם פשוט גוועו מרעב ברחובות. בצידי הדרך שכבו בני אדם ובקשו "באקשיש" פרוטה. רבים היו מוטלים שם נפוחי רעב. רבים מהם מתו ואיש לא טרח לאסוף את הגוויות. השתוללו מגיפות של טיפוס חולירע.
כולנו מכירים את תפוחי-הזהב של יפו. ובכן, בשעת הקטיף, מי שידו הייתה משגת, קנה לעצמו את הפירות אכל את התוך וזרק את הקליפה. אחריו הלכו אנשים שאספו את הקליפות ואכלו את חלקן הפנימי הלבן והשליכו את הקליפה הכתומה. אחרי אלה באו אחרים, אספו את הקליפות הכתומות ואכלו אותן. זה נותן מושג לאן הגיעו הדברים.
עם העובדה שתורכיה הייתה בת בריתה של גרמניה כבר השלמנו, אך קיווינו והתפללנו שהמלחמה כבר תיגמר. לדאבוננו, בשנת 1916 עזב הקונסול הבריטי את הארץ והעביר את האחריות לידיו של הקונסול האמריקאי. נמצאנו, איפוא, תחת חסותו ויכולנו לדווח לו על יחסם הגרוע של התורכים ולהתלונן. אבל בשנת 1916 הצטרפה אמריקה למלחמה וגם הקונסול האמריקאי עזב והעביר את האחריות לקונסול הספרדי. ספרד הייתה נויטרלית. אבל ככל שהחמיר יותר מצבם של התורכים, הם הבינו שמרגלים רבים נמצאים במזרח התיכון והתנכלו לאזרחים האנגלים והאמריקאים.
יום אחד, כאשר הייתי בבית-הספר, נכנסו לכיתה חיילים תורכים ולקחו אותי עימם. הם היכו אותי ואני בכיתי. הרי לא הייתי אלא ילד. הביאו אותי למפקדה. תוך מכות בלתי פוסקות הועמדתי לפני המפקד.
המפקדה שכנה במנזר "נוטר דאם דה פראנס", לא רחוק משער שכם. צרפת הייתה אז האויב של התורכים, לכן הם החרימו את נכסיה והפכו את המנזר לבית-סוהר. היום היינו אולי קוראים לזה מחנה ריכוז. מפקד הכלא שאל אותי איפה הדרכון הבריטי שלי. אמרתי שאין לי דרכון כזה. הוא קילל אותי, קם ממקומו. בעט בי והפיל אותי על הארץ. נלקחתי לחדר גדול שהיה בו מעין תא ובו רוצחים, עריקים וכדומה. לא היו בו תנאים סניטריים. שם ישבתי למעלה משבועיים.
בוקר אחד, נפתחה הדלת, נכנס חייל תורכי חמוש ברובה מכודן וקרא לי. יצאתי אחריו והוא הוביל אותי לחצר שבה היו, לפי אומדני, כמאה בני-אדם, גברים ונשים, ביניהם גם נכים. כולם אזרחים בריטים ואמריקאים. נתנו לנו צנימים גדולים, ארבעה במספר, כל כך קשים שהיה צורך להשרות אותם שעות רבות במים כדי שאפשר יהיה לנגוס בהם. לכל אחד ניתנה מימיה קשורה ברצועה לכתף. הועמדנו בשורה ארוכה, בצמדים, הייתי הצעיר מכולם לכן הייתי האחרון בשורה.
על ידי עמד חייל תורכי. התחלנו לצעוד קדימה ולפי דיבורו של החייל הבנתי שהוא יודע מעט ערבית. שאלתי אותו לאן מובילים אותנו והוא אמר: "לתחנת הרכבת ומשם לדמשק בסוריה". הוא הוסיף ששם בודאי יתלו את כולנו מפני שאנחנו בריטים ואמריקאים. כשהתקרבנו לתחנת הרכבת, שאל אותי החייל "יש לך כסף?" אמרתי שאין לי. "תרוקן את הכיסים והראה לי מה יש בהם". עשיתי כדבריו. הוא לקח את כל העטים שנאספו בכיסי, את העפרונות ואת האולר ועוד כלי משחק קטנים, שילד נוהג לשמור לעצמו, ואמר לי: "כעת ברח מפה ואל תסתכל לאחור". ברחתי.
רצתי כנראה מהר מאד מפני שאיש לא השיג אותי. הגעתי לגבעת שאול ובמשך שבועות הסתתרתי במערה בקרבת בית הורי ולא יצאתי החוצה באור יום. הקשר עם משפחתי אבד לי כשהייתי ב"נוטר דאם". הורי לא ידעו שנלקחתי על ידי החיילים מבית-ספר, והדבר נודע להם רק כאשר התחילו לחפש אותי אך הם לא ידעו היכן אני נמצא ומה קורה איתי, עד שחזרתי בריצה הביתה. אפשר לומר, שניצלתי ממוות. חוויה שלא אשכח כל ימי חיי.
בשנת 1919 כאשר בעלות הברית כבשו את מסופוטמיה, לרבות דמשק, אספו קרובי אותם העצורים ב"נוטר דאם" מידע על יקיריהם שנשלחו לדמשק. לאחר חקירה התברר, שלמרבה הצער, איש מהם לא נשאר בחיים. חלקם מתו ברעב, אחרים מתו מעינויים קשים ואחדים הומתו בתלייה. מסתבר שהחייל ההוא באמת הציל את חיי.
נאבקנו עד לשנת 1917, שנה שבה נכנסו לירושלים בנות הברית, תחת פיקודו של גנרל אלנבי. הם שחררו אותנו. בשעת ההפגזה של בנות הברית סבלתי אמנם מהלם, אבל כאזרח בריטי אושפזתי בבית-חולים צבאי וקיבלתי טיפול נאות.
בשנת 1918 פגשתי את חיים וייצמן המנוח. קומתו הייתה נמוכה ופניו עטורים זקן קצר. הוא יצא מהבניין של "ועד הצירים" בחברתם של אוסישקין והארי סאקר. סאקר היה משפטן, ואינני מתכוון לאחד מאלה היורים חיצים, אלא אחד הפרקליטים. אבי ואני באנו בטענות אל וייצמן על כך שהם עושים הכל כדי לעזור לעולים חדשים, לחלוצים, ואילו אותנו הם מזניחים לחלוטין, גם כי סבלנו כה רבות בשנות המלחמה תחת שלטונם של התורכים.
בשנת 1920, כשהייתי בן שבע-עשרה, עבדה אחותי פאני כמזכירתו של המושל הצבאי של ירושלים, גנרל רולנד סטורס. אחותי המליצה עלי. עזבתי את הישיבה והוזמנתי לראיון מטעם קציני המודיעין. הוחלט לקבל אותי לסי.אי.די. - המחלקה לחקירת פשעים, כמתלמד, ומקום עבודתי היה בית המשפט בירושלים. עבדתי שם חמש שנים עד לשובי לאנגליה.
עלי להזכיר כאן מקרה מעניין שקרה לי בזמן שעבדתי בבית המשפט בשנת 1922. בתוך האנדרלמוסיה והצפיפות של נאשמים, עדים, ערבים, אירופאים וכו', ניגש אלי פתאום אדם שנראה בעיני כערבי, ונגע בכתפי. הפניתי את ראשי אליו ושאלתי אותו לרצונו. הוא ענה לי בערבית: "אני הצלתי את חייך". ביקשתי הסבר. הוא הזכיר לי שהוא אותו חייל שאיפשר לי לברוח מן השורה של הנשלחים לדמשק. הוא ערק מהצבא התורכי ונשאר בארץ. כעריק, הוא אינו יכול לחזור לתורכיה והוא מבקש ממני למצוא לו עבודה. התקשרתי מיד לאחותי השניה, שרה, שעבדה כמזכירה בבית-החולים הממשלתי בירושלים, ואמרתי לה שאני חייב למצוא עבודה לאדם שהציל את חיי. בעזרתה הוא נתקבל כמשגיח על בורות המים על ידי חיטוי המים בכלור כדי למנוע זיהום.
כאן, אעצור ברשותכם, לרגע קט.
חלום חייו של אבי היה לעשותני תלמיד חכם, כלומר "עילוי". השיקול שלו לא היה השכר שאני עשוי לקבל, אלא השכר הצפוי לי בעולם הבא תמורת עמלי בעולם הזה.
אכן, הייתי תלמיד טוב מאד. למדתי בישיבת "עץ-חיים" הקשורה בשמה לרב קוק, שנהג לתת לי שיעור. היינו יושבים ולומדים יחד כי הוא חיבב אותי וראה בי תלמיד טוב.
אולם, כשהייתי בן ארבע עשרה בא הרגע של האכזבה הגדולה. בלימודים הגעתי אז לרמה שבה הייתי מסוגל ללמוד בעצמי, בלי עזרת המורה. אבל כשהינך לומד תלמוד אתה זקוק לחבר, מפני שהסוגיות בנויות על שאלות ותשובות ועל מחלוקת בן החכמים, רבי עקיבא אומר כך, ורבי מאיר חולק עליו.
בישיבה זאת למדו מאות תלמידים, חלקם צעירים כמוני וחלקם נשואים. פרנסתם של אלה האחרונים באה בעיקר מידי הנהלת הישיבה, שהייתה עורכת מגביות בארה"ב ובאירופה בקרב הקהילות היהודיות על מנת לעזור לתלמידים עניים. החבר שעימו למדתי היה בנו של ראש הישיבה. ראש הישיבה צירף אותו אלי מפני שהייתי תלמיד טוב והוא רצה שאקדם את בנו.
יום אחד נפוצה השמועה בישיבה: "דאס געלט איז גיקומען" כלומר הכסף הגיע! הישיבה הייתה כמרקחה. אני הייתי אדיש כי לא הרגשתי צורך בכסף. לא הייתי זקוק לשום דבר. תוכן חיי היה הלימוד, יום ולילה. התאורה אז לא הייתה דומה לזו שבימינו. לא היו פנסי רחוב. נהגנו ללמוד לאורה הכהה של העששית, ולאור זה הייתי מסוגל לשבת וללמוד בבית שעות רבות.
כשהגיעה שעת החלוקה, שמתי לב, באור האפלולי של העששית, שהחבר עימו למדתי קיבל 75 גרוש מצרי, ואילו אני קיבלתי רק 50 גרוש. הדבר חרה לי מאד ואמרתי לראש הישיבה: "אני רוצה להבין מדוע נתת לבנך 75 גרוש, ולי נתת 50 גרוש?" הוא התאמץ בכל כוחו לדחות אותי ביקש ואמר: "חיים, למיד נפלא כמוך לא צריך לשים לב לשטויות כאלה!" עניתי: "אינני רוצה לשים לב, אבל השטויות האלה קיימות ואינני יכול להתעלם מהן".
בקיצור, כעבור כמה שבועות פרשתי מן הלימוד בישיבה, למגינת ליבו של אבי. כדי לשכך מעט את כאבו החלטתי להיות סופר סת"ם (ספרים, תפילין, מזוזות). התחלתי ללמוד את כל הקשור בכך. בשלב ראשון של הלימוד אתה מקבל קטעים ממגילת אסתר לשם לימוד הכתיבה. הסיבה היא שבמגילה זו לא מופיע שמו של אלוהים. מכיוון שאנחנו כותבים על גבי קלף, קורה ששתי אותיות מתקרבות זו לזו בגלל טיפה עודפת של דיו. אם אלה אותיות של מילה רגילה, אתה ממתין קצת עד שתיבש הדיו ואתה מתקן את הטעות. אבל אם קורה דבר כזה בשם המפורש, אז נחרץ גורלך. לא זו בלבד שלא תראה פרוטה עבור עבודתך, אלא תהיה חייב לשלם עבור הקלף. נעשיתי, איפוא, סופר סת"ם, ולדעתי מילאתי את תפקידי על הצד הטוב ביותר. אבל הופקדו עלינו משגיחים, ואלה התהלכו בינינו כל היום ומלמלו תפילות. בחגורתם היו תלויים מספריים ומדי פעם שלפו אותם ועשו חתך במזוזה.
שאלתי "מדוע עשית זאת?" והוא אמר: "פסול!" כלומר לא על פי הדין. מובן מאליו שאם המזוזה פסולה, עליך לשלם עבור הקלף. כך אני וכך שאר הבחורים. כולנו היינו דתיים מאד וגידלנו פאות, חשבנו, איפוא, שהם מתבדחים כי הרי לא יתכן שהייתי מעז לכתוב במזוזה שתי אותיות מחוברות. כאשר הדבר חזר על עצמו והמשגיח ניגש אלי ואמר "פסול!" בשולפו מספריים אמרתי: "רגע אחד!" הוא נרתע מופתע, כי הייתי נער צעיר מאד כבן חמש-עשרה. שאלתי: "אתה מחליט שמזוזה זו היא פסולה?" "כן, היא פסולה!" אמר. "הראה לי את המקום הפסול" ביקשתי. "אם אני אומר שהיא פסולה הריהי פסולה" ענה. "לדעתי, היא כשרה ואם אתה אומר - פסולה - עליך להראות לי איפה הפסול" עמדתי על דעתי.
נקראתי, כמובן, למשגיח הבכיר והלה הביט בי ואמר: "אתה חצוף. איך העזת לחלוק על דעתו של רבי משה, או רבי יחזקאל? הוא אומר פסול, ואתה אומר לא פסול!" עניתי "אין בכך שום חוצפה. הנה המזוזה. אני רוצה לראות איפה הפסול?" הוא אמר "אם משה אומר - פסול - הרי זה פסול!" ואני: "היא אינה פסולה. אקח אותה הבייתה ואראה אותה לרב קוק. הוא יחליט". הוא איים עלי שאם אעשה צרות, יספר על כך לאבי. אמרתי שאני בעצמי אספר על כל העניין לאבי. אכן, גם הם דיווחו לאבא וגם אני. אבל אבא אמר: "חיים, הם מבינים יותר טוב ממך. אם פסקו שהמזוזה פסולה, בודאי הצדק איתם". הושטתי לאבא את המזוזה ואמרתי: "אבא הנה המזוזה אני רוצה לראות את הפסול". ואבא אמר: "חיים, אני מאמין לך, אבל מה אפשר לעשות?" אמרתי: "אגיד לך מה אפשר לעשות. אינני רוצה עוד להיות סופר סת"ם".
שוב גרמתי צער רב לאבי. לימים נתגלה, ולאו דוקא על ידי, כי לא התעניינתי יותר בנושא זה, שהמשגיחים הללו, לאחר שעשו חתך במזוזות, היו מוכרים אותן כחפצי-חן לחיילים אוסטרליים וניו-זילנדיים ששירתו בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה וקנו אותן כמזכרות מארץ הקודש.
מה עשיתי לאחר פרשה זו? "הסתבכתי בפלילים"... איני יכול לנחש מה עולה כרגע על דעתכם, אסביר אם כן מיד. נתקבלתי לסי.אי.די., המחלקה לחקירת פשעים, ובמשך חמש שנים עבדתי בבית המשפט המרכזי בירושלים.
לאחר כל הדברים שסיפרתי לכם כאן, אודה שאני מאמין בהשגחה או בניסים, תקראו לכך לפי רצונכם, שאלמלא קרו כל אותם הדברים, לא הייתם יכולים למנות אותי לנשיא שלכם, מפני שבכלל לא הייתי נמצא כאן. אולי הייתי מכהן כרב ידוע או כסופר סת"ם חשוב, אחד מאלה היודעים את כל הסודות.
עלי לציין, שהעובדה שלימודי בישיבה, חינוכי הדתי, הסבל והעוני של משפחתי, הצרות שעברו עלינו במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה, וכל מה שקרה במלחמת העולם השנייה, שבה ניספו רבים מבני משפחתי בתאי הגאזים, כל אלה לימדו אותי להודות לאלוהים ולהשתדל לעזור לזולת כמיטב יכולתי, ואין זה חשוב מהי דתו.
ז - חיים חוזר לאנגליה
תמיד רציתי לחזור לאנגליה, אף על פי שלא זכרתי אותה היטב. ידעתי רק שנולדתי בה. ובכן, חזרתי לאנגליה בשנת 1925. בבית-הכנסת פגשתי את אביו של האיש שאצלו אני עובד עד עצם היום הזה. לאחר התפילה בירכנו זה את זה. הוא הבין שאני זר במקום ועל כן שוחח איתי. תוך כדי שיחה, אמרתי לו שאני מחפש עבודה ואינני בעל מקצוע כלשהו. הוא אמר: "יש לי עסק לא גדול ולא אוכל לשלם לך שכר גבוה, אבל אשמח אם תעבוד אצלי". הסכמתי ברצון והשכר שקיבלתי היה 25 שילינג לשבוע. שכר הדירה הכולל כוס תה עלה 8 שילינג. אני עובד במפעל זה עד היום. אנחנו מעסיקים בו גם ברוצ'סטר וגם בבתי חרושת ברחבי העולם אלפי עובדים, ואני ממלא תפקיד של מנהל כוח אדם כ-46 שנים.
כשהגעתי לרוצ'סטר בשנת 1951, מצאתי בית כנסת ישן מאד. עברתי על ידו בליל שבת וכשנכנסתי פנימה מצאתי בו רק שני אנשים. אחד עבר לפני התיבה והשני ישב והאזין. חיכיתי, כמובן, עד לגמר התפילה, לחצנו ידיים ותוך כדי השיחה התברר לי שהחזן הוא מר טיילור, אביו המנוח של ראלף טיילור, חבר בקהילה היהודית במקום, ומי שהאזין לו היה כומר מן הכנסיה הסמוכה שנמשך לתפילת ליל השבת.
ערכתי מעין סקר, וממנו עלה שישנם כעשרים עד שלושים יהודים במקום. אף כי מפוזרים הם, אוכל לרכז אותם ולקבל על עצמי את הטיפול בקהילה, וכך הגענו לבית-כנסת יפה ומשגשג. אני ממלא בו את תפקיד הקורא בתורה, החזן והמנחה בארועים שמחים, או להבדיל, מעציבים, והכל בהתנדבות.
אף על פי שסבלתי הרבה בנעורי בארץ הקודש, וגם אחי היהודים סבלו רבות מיד בני גזעים שונים שערכו בהם פרעות, אינני משמיע בדברי שום נימה של רוגז או שנאה כלפי אלה שדכאו אותי. אני מאמין שזו תוצאה של חינוכי. אמונתי באלוהים עיצבה את אישיותי ותמיד חשבתי שלסבל שלי ישנה סיבה, לכן, לאחר שעברתי הכל בשלום, אני משרת את הקהילה היהודית המקומית בכל כוחי. עם זאת אני פעיל גם בתחום החברתי בקרב אירגונים לא-יהודיים, מפני שאין הבדל בין יהודים לבין לא-יהודים בשעה שהם זקוקים לעזרה. כפי שהיהודים מצווים לזכור תמיד כי היו עבדים, כן חייב אני לזכור תמיד שהיה כפשע ביני לבין המוות בתלייה - וניצלתי.
אוכל אם כן לומר - כי אלוהים עשה חסד עמדי ובזכותו אתהלך לפני ה' בארצות החיים.
תם ונשלם סיפורו של חיים ויינברג.