חדוה, חדוה!
חדווה, הבת השמינית, הייתה קצת יוצאת דופן. היא הייתה רזה מאד, ידיה ורגליה היו דקות וארוכות, והיה לה, לא עלינו, שיער בלונדיני ומקורזל כמו לכבשה. שיער זה גרם לה צרות צרורות. על מנת שתוכל להסתרק, קנו עבורה מסרק מברזל. היה עליה לקום כל בוקר חצי שעה לפני כולם על מנת שתהיה מוכנה בזמן.
כל בוקר נערך טקס סירוק השערות. סלווה, שהייתה אחות בוגרת, הייתה היחידה שידעה לבצע משימה זו כהלכה. היה על חדווה לשבת בלי נוע ולחרוק שיניים כשהיה לה "פלונטר" (קשר) בשערות.
לא תמיד התנהל הכל על מי מנוחות. לעיתים קרובות לא זכרה חדווה איפה הניחה את המסרק יום קודם, ואז התחיל מבצע החיפושים. הייתה לנו שידה עם 12 מגירות. התחילו כולם לפתוח את המגירות, לחפש ולסגור לפי הסדר. ניחשתם, המסרק נמצא תמיד במגירה האחרונה גם כשהתחלנו לחפש בסדר הפוך. אבל אז כבר חלף זמן יקר והיה צורך להזדרז, להתלבש מהר, לאכול מהר ולרוץ לאוטובוס. לא פעם אחרנו לבית-הספר שהיה מרוחק מאד מביתנו ואז, אבוי לאותה בושה, במשך כל תפילת הבוקר שנמשכה כ- 45 דקות עמדנו, כל בנות אשבל, ליד הקיר כשלידינו שלט באותיות קידוש לבנה "בנות מאחרות" בעברית ובאנגלית. לא היה זה כבוד גדול.
חדווה הייתה כל כך רזה וקלה במשקל שכשעלינו בגבעה בדרך לאוטובוס, היה צורך להחזיק את ידה על מנת שלא תעוף ברוח.
גם לצבא לא רצו לגייס אותה עד שתעלה במשקל. חדווה עשתה דיאטת השמנה והצליחה לשרת בצבא הגנה לישראל.
בגלל מידותיה הצנומות צרכה חדוה מעט מאד מזון על מנת להשביעה. יום אחד שאלה אותה אמא בדאגה "חדווה, כבר אכלת?" "כן" ענתה "אכלתי זית שלם". התבוננה אמא סביבה ולא ראתה כל גרעין. "ואיפה הגרעין?" שאלה אמא. חדווה היססה רגע ואחר בקול חלוש ענתה "הכנסתי אותו לאף".
מיד החל מבצע חילוץ הגרעין. אמא ניסתה, אבא ניסה, האחים והאחיות ניסו אך לשוא. עם כל נסיון נתקע הגרעין יותר עמוק. כבר דימיינו לעצמנו כיצד ינבוט הגרעין ומהאף של חדווה יצמח עץ זית.
אמא ממש נבהלה. למזלנו שהה באותו יום אחד מהמחזרים של סלווה. הוא נשא אותה על הידים ומיהר איתה לבית-החולים. שם הצליחו הרופאים לחלץ את הגרעין מהאף ולכולם רווח.
חלום עץ הזית נגוז.