הכנסת אורחים
אמא, שרה ויינברג, נישאה ליצחק אשבל שהיה בן יחיד להוריו. הורים אלה גרו בעיר העתיקה ברחוב היהודים והיו משפחה אמידה. מכיוון שיצחק היה בן יחיד והם גרו בבית מרווח, הם הכניסו את הזוג הצעיר לגור תחת קורת ביתם. קל להבין שהם התאהבו מיד באמא שהייתה נערה יפה בעלת תכונות נעלות, והתייחסו אליה כאל בת.
כשנולד בנם בכורם, דב, עלתה השמחה על גדותיה. הנה נולד להם נכד שיוכל לרשת אותם בבוא העת. בזמן הברית הם עטפו את התינוק במפת שולחן לבנה, סגולה, כך אמרו, לכשיגדל ינהג בהכנסת אורחים.
אינני יודעת אם זה בגלל המפה, אבל לא היה עוד אדם מכניס אורחים כמו דב. תמיד ידענו שאפשר לבוא אליו ולקבל כל מה שנבקש ולא משנה באיזה תנאים הוא ורחל רעייתו גרו.
יום אחד, כשכבר היו להם שני ילדים, התארחו אצלם שבעה אורחים, כולם מירושלים. הם גרו בחדר אחד, המטבח היה בפרוזדור, והשירותים היו משותפים לכל דיירי הקומה. השמחה הייתה גדולה. המבוגרים סיפרו סיפורים והילדים פערו את פיהם לשמע אותם סיפורים. דב הרבה לבדר אותנו בבדיחות, בזה היה מומחה, רחל הגישה מטעמים והיה נחמד מאד.
הגיע הערב וצריך להשכיב את כולם לישון. הרי לאף אחד לא היה רכב פרטי באותם ימים, ואי אפשר לחזור בלילה לירושלים. דב לקח על עצמו את המשימה והוא הצליח למצוא מקום לעשרה אנשים. איך? שאלה טובה. במיטה הזוגית ישנו בכל צד שני אנשים. במיטות של הילדים אפשר להשכיב עוד שניים בכל מיטה. מחברים שני כסאות ונוצר עוד מקום ועוד מקום. מה עושים עם האורח הנותר. הרי לא יתכן להשאירו סתם כך.
בין האורחים הייתה גם הדודה ליה, אחותה של אמא, שגרה בעיר העתיקה. היא הייתה אישה פרקטית והיה לה חוש הומור בלתי רגיל. לה היה פתרון פשוט. תשמע, דב
היא אמרה. נשאר לך עוד כיסא אחד מיותר. תן לי אותו ואני אעבור את הלילה בישיבה.