אין לי בת מיותרת
סיפור המעשה התרחש לפני כשישים שנה.
הדוד חיים ויינברג (האח של אמא שרה אשבל) ואשתו בטי, חיו באנגליה ולהם בת יחידה בשם וירג'יניה ברברה.
וירג'יניה בת ה- 10 הייתה ילדה נבונה ונחמדה. הדוד והדודה לא חסכו מביתם מאומה, ועשו ככל יכולתם כדי לשמח את ביתם, בבת עיניהם. אף על פי כן, ברברה, בתוקף היותה בת יחידה, הייתה עצובה ולא פעם משועממת. להוריה היה קשה לראות בסבלה על כן החלו לטכס עצה. חשבו וחשבו והנה עלה בדעתם רעיון שנראה להם ממש רעיון גאוני.
לחיים הרי יש אחות שרה, הגרה בארץ ישראל. היא ובעלה יצחק אשבל מוקפים בילדים, שנים עשר במספר, בלי עין הרע. ועכשיו בא עיקר הרעיון - מה יותר פשוט מלפנות אליהם ולבקש לשלוח לאנגליה את אחת מבנות אשבל. מאחר ושולה אחותי הייתה בת גילה של הבת דודה וירג'יניה, הציע הדוד חיים, שאמי תשלח אותה אליהם. הוא הבטיח ששולה תקבל אצלו, באנגליה, את החינוך הטוב ביותר וכל מחסורה יהיה עליו. ממש "שתי ציפורים באבן אחת". להורי יהיה פה אחד פחות להאכיל ולברברה תהיה חברה, מעין אחות, ומן הסתם לא תהיה יותר בודדה ומשועממת.
הדוד חיים היה משוכנע שאמי תקבל את הצעתו בברכה ואפילו תהיה אסירת תודה לו. למרות שלחיים הייתה כוונה טובה, מה שקרה בפועל היה לגמרי לא צפוי. אימי דחתה בשאט נפש את בקשתו ואפילו הרגישה נפגעת איך זה בכלל עלה על דעתו רעיון שכזה. היא מיהרה לשגר לו מכתב תשובה.
והריני מעלה על הכתב את רוח הדברים כפי שסיפרה לי אימי בזמנו.
"אמנם אלוהים ברך אותי בבנים ובבנות, אבל אם אשלח אחת מבנותי - במקרה הנידון את שולה - הגעגועים אליה יכלו אותי. אני גם לא אעז לנתק אותה מאחיה ואחיותיה כי אז הגעגועים אליהם יכלו אותה. אבל יש לי הצעה נגדית. במידה והדבר נראה לכם, שלחו את ברברה לכאן - אלינו. אנחנו נקבלה בזרועות פתוחות. כל מחסורה יהיה עלינו. היא תאכל את אותו האוכל שילדי אוכלים ומבטיחה אני לכם שלעולם לא תישאר רעבה. גם אנו נשתדל לתת לה את החינוך הטוב ביותר. אני אדאג לכך שבנותי תקבלנה אותה כאחות לכל דבר. אני גם מקווה שיהיה לה שמח אצלנו ומה שהכי בטוח שכאן לא יהיה לה רגע דל. בנותי ידביקו אותה בשובבות הילדות שלהם והיא לא תסבול מרגע אחד של שעמום".
כשהדוד חיים קיבל את מכתבה של אמא, הרגיש לאיזו סערת רגשות נכנסה בקוראה את מכתבו. רק כאשר התנצל מספר פעמים נתרצתה וסלחה לו.
כתבה חדווה (אשבל) בק.