זכרונותיה של ציפורה מלר
בת לוי יצחק אשבל איש חב''ד ואשתו חיה
שמי צפורה לבית אשבל, בת לוי יצחק איש חב"ד ואשתו חיה. עברתי כבר את גיל ה- 82 אך מרגישה אני את עצמי הרבה יותר צעירה. אשתדל למסור כאן את הזכור לי מבית אבא.
אבא ז"ל בא ארצה כבן 15 , מן העיר וילז' בשנת 1888 יחד עם קבוצת נוער. מספר גורמים דחפו אותו לעלות ארצה: באחת הקטטות בינו ובין בחור לא יהודי, שיבר האחרון אחת מצלעותיו של אבא וכינה אותו "ז'יד פרחחה" שפרושו יהודי מצורע. כמו כן באותה תקופה הגיעו לעיר תעמלנים מטעם חובבי ציון שעודדו לעלות ארצה.
אבא, למרות גילו הצעיר, החליט כי אם ברצונו לעלות ארצה, עליו ללמוד מקצוע, וכך החל לעבוד במסגריה. במשך שנה ארוכה לא הניח לו הרעיון בדבר העליה לא"י, והנה בא היום בו התגשם חלומו, בהיותו בעיר רציצה, בה גרה אחותו. יש לציין כי סמולנסק (עיר הולדתו), רציצה וויליז' היו 3 ערים שהיו ערש החסידות החב"דית.
כאשר גמלה בו ההחלטה לעלות ארצה, התנגדו כמובן ההורים, שכן אבא למד בישיבה וכן בבית ספר ממשלתי. הוא גם ידע לקרוא ולכתוב רוסית. זכורתני שלאחר נישואי, היה משוחח ברוסית עם חמותי.
וכאמור, כשהגיע לעיר רציצה הכיר קבוצת נערים אשר כמוהו חלמו לעלות לארץ ישראל. אך כסף לא היה לו, ולכן מכר כל מה שהיה ברשותו והגיע לעיר החוף אודסה, ושם התכונן להתגנב אל האניה, כנוסע סמוי.
כל שנותי לא יכולתי להאמין כי אבי - האיש השקט הזה והישר, היה מוכן לבצע מעשה שכזה. כמובן היתה זו העזה גדולה בשבילו. אך מעשה ההתגנבות לא בוצע, שכן אמו, שהיתה סבתי, בשמעה את הדבר, הגיעה מיד ומסרה לידיו מעט כסף, כדי שיוכל לנסוע כחוק. אך כספו נגנב וימים רבים ציפה לבוא האניה. תוך ציפיה זו התארח בקרב יהודי המקום ובשבת אף הוזמן לשולחן השבת של אחד היהודים.
כל ימיו לא שכח אבא מאורע זה, ותמיד לימד אותנו - ילדיו: "אין לכם מושג מה זה להביא אדם רעב הביתה ולהאכילו", וכולנו הולכים בדרכיו.
זכורני מקרה שהובא לביתנו יהודי לבלות את השבת. אמי, רגילה היתה להכין אוכל עבור 2 אנשים בלבד, שכן כולנו כבר נישאנו. כיון שבא האורח, ויתרה אמי על מנתה בטענה כי היא אינה חשה בטוב.
פרק ב'
אבא בא ארצה ונקלע אל המושבה רחובות, אשר היתה בשנותיה הראשונות. שם עבד יחד עם קבוצת פועלים בחפירות ליסודות הבתים. בלילות לנו בתוך צריף אשר בו שוכנו גם התרנגולות שנוכחותן הטרידה לא מעט. חוץ מזה היתה להם תלבושת ערבית מבד גס, ששיפשף את כל גופם.
בימיו הראשונים להגיעו לרחובות, עלו יהודי נס-ציונה על הקרקע. כל בני רחובות צעדו ברגל לטקס הנחת אבן הפינה לבית הראשון. בין המארגנים של התהלוכה היה יחיאל הלפרין, הלוחם והחולם. הוא פנה אל אבי ואמר: "בוא ילד, קח את הדגל ותשא אותו עד נס-ציונה". כל ימיו היה אבא מתגאה בזכרו את המאורע הזה.
לאחר זמן-מה החליט אבא כי זו אינה הדרך לחיות בארץ, ונסע לראשון לציון לחפש עבודה במקצועו כמסגר. וכך התקבל כעובד אצל מר טאפארווסקי (טופורובסקי), שהיה המסגר היחיד בראשון לציון. באותם הימים אסור היה לפועלים זרים ללון במקום והיה צורך ברשיון מיוחד. היות ועבד במקצוע, וטאפארווסקי היה בעל דעה בראשון, הושג הרשיון ואבא הורשה ללון אצלם. אבא התחבב מאוד על המשפחה והיה סועד על שולחנם - גם משכורתו היתה טובה. אכן זכורה לטוב משפחת טאפארווסקי. ברבות הימים, כשאבא בנה את ביתו, היה שוכר סוס ועגלה, והיינו נוסעים אליהם וקבלו אותנו בשמחה רבה.
כמתלמד הוטלו עליו כל מיני שליחויות. חוץ מזה היתה עבודתו להכין השכם בבוקר את מיחם התה; כאשר המשפחה קמה - המיחם היה רותח, ואז היה יוצא לקניות. בדרכו לקניות היה עובר על פני ביתה של נערה צעירה ויפה המנגנת על הפסנתר, ואבא פשוט התאהב בנערה. הוא ידע יפה כי אין ביכולתו להשיגה למרות שנפשו כלתה אליה, ולפיכך החליט לעזוב את המקום למרות שגם הוא וגם טאפארווסקי היו מרוצים איש מרעהו. בינתיים הוצע לאבא להלוות לבחורה אחת שעמדה לנסוע לאוסטרליה אל חתנה, היות ואבא היה מוכר כאדם נאמן וישר. הדבר קסם לו, אך בכ"ז החליט לא לקבל את ההצעה, ואז עזב את ראשל"צ ועלה ירושלימה.
כאן מתחיל פרק חדש בחייו:
באותו זמן הגיעה אמו של אבא - סלאבה; היתה סוחרת ולא יכלה לחיות בלי בן הזקונים שלה. עזבה הרכוש ובאה ארצה. היא היתה המפרנסת היחידה שכן סבא יששכר דובר ישב כל ימיו ולמד תורה. גם כאן בירושלים עבדה סבתא בבית מסחר הידוע הודס - היתה המוכרת הראשית.
אבא החל לעבוד אצל המסגר קוטינסקי. המסגריה הייתה בעיר העתיקה. כל השכונות החדשות רק החלו להבנות, ומרכז העסקים היה בעיר העתיקה; לא רחוק מהמסגריה היה יהודי חייט אשר כמה בנות היו תופרות אצלו. ביניהן היתה תופרת צעירה שחרחורת ומלאת חיים. שמה היה חייקה. וזו אשר לימים, היתה אמי יולדתי.
אחרי העבודה היתה חייקה באה למסגריה, כי באותם ימים היה פחד לבנות ישראל ללכת ברחוב בשעות בין הערביים. כשהיתה עוברת ברחוב, היו הערבים הצעירים מנסים לצוד את תשומת לבה וקוראים לעברה: "תעלי יא חילווה" שפרושו: "בואי מתוקה". וכך נרקמה בלבו של אבא אהבה לאמא, אשר היתה טהורה נצחית כל ימי חייו.
במשך הזמן הבחין קוטינסקי כי אבא נתן עינו בחייקה. ואז ייפה אבא את כוחו ללכת אל הוריה של חייקה, ובאו לידי הסכם להתאסף באחד הערבים בבית הוריה של חיה, אברהם-יצחק וטייבע לוי.
חשוב לציין כי גם לבה של אמא חשק בבחור יפה התואר ושהיה מבוסס מבחינה מקצועית והיה לו מעט כסף חסוך. התאספו שני הצדדים. בינתיים הגיע אביו של אבא, הסבא יששכר דובר ואחיו יושע מנדל ארצה.
לאבא היה רק קרוב אחד שאתו היה בקשר, זה אביו של פרופ' דב אשבל, וגם הוא שמו יושע מנדל כשם דודי. פרופ' אשבל מציין בספרו "זכרונות א"י בימי התורכים, הבריטים ומדינת ישראל", כי גם הם מעטים בארץ, ורק קרוב אחד להם במושבה עקרון (מזכרת בתיה) זה הנפח לוי אשבל. הוא מציין בספרו כי ממש פלא איך פני אבא דומים לפני אביו: אותן העיניים הכחולות וצבע פנים.
מנהלים מו"מ לנישואין ואברהם יצחק מבטיח להלביש את הכלה בבגדי שבת ויום-טוב, ועוד יוסיף נדוניה 20 נפוליונים, שברו את הכלי ומזל טוב!
אבא רצה לטיל עם כלתו. זה לא היה מבצע קל. הוא יצא עם אמא, ואחריהם הלכה סבתא שרה-הינדה, אמו של אברהם-יצחק, והחזיקה פנס.
משפחת אברהם-יצחק היתה ברוכת ילדים, ואמא יצאה לעבוד כתופרת והיתה מצויינת בעבודתה, ולא הספיקה לרכוש את חכמת הכתיבה. אבא שכר לה מורה ובזמן קצר למדה לכתוב.
אמא היתה תופרת מצטיינת, הנשים המוסלמיות היו מכסות את פניהן בצעיף דק ולובשות מולאיות (מולאיה = בגד עליון על כל השמלות שלהן, כדי שתוכלנה לצאת החוצה) היו באות אל החייט ששם תפרה אמא, והיא טפלה בהן. כן טפלה בנשים מכובדות שלבעליהן היו משרתות מכובדות בתקופת שלטון התורכים. אחרי הארושין קבל אבא הצעה חדשה ממשפחת טאפארווסקי - שם עבד קודם - הובטחה לאבא משכורת טובה, וכן הובטח לו בית מגורים לו ולמשפחתו.
במשך חצי שנה לא ראה אבא את כלתו ונסע לראשל"צ. אבא הגיע לירושלים לקראת חג הסוכות, ועורכים פגישה בין שני הצדדים - יש לקבוע את יום החתונה. בינתיים מלאו לאמא 17 שנה. סבתא סלבה היתה תקיפה בדעתה שסבא אברהם יצחק ישליש את הנדוניה ואז ייקבע המועד. הסבא הרויח בקושי כדי מחיית משפחתו הגדולה. בתו הבכירה רחל (רוחה) הידועה בטוב לבה, היתה כבר נשואה. בעלה היה כהן ותלמודיסט - שמו היה דוד כהן והיה מעשן סגריות. אבא ראה כי אין כסף והמצב קריטי, אך בכ"ז חשקה נפשו בחייקה הצעירה, ועלה בדעתו כיצד להחלץ מן העניין. בקש מגיסו את קופסת הסגריות, ובלקחה אותה, הכניס 20 נפוליונים לקופסה. הגיס הבין את הנעשה והכל בא על מקומו בשלום. יום החתונה נקבע לחודש חשון תרנ"ו והורי מתחתנים.
תקופה חדשה בחיי ההורים: אבא פועל בכיר, מרויח טוב. משפחת טאפארווסקי אוהבת את הזוג. אמא בידע התפירה שלה מביאה תועלת רבה למשפחה רבת הבנות. אבא נעים הליכות, אהוב על הבריות. החיים יפים ושלווים. מדי שבוע יוצאים ההורים לקניות ב"דפו" - בית המסחר (בצרפתית). בבית יש מכל טוב. במוצאי שבת היו הולכים לשמוע את ה"אורקסטרה" של ראשל"צ. אמא נכנסת להריון. מתפנקת ואבא מפנק אותה. בהתחלה חשבה לעלות ירושלימה לבית אביה ללידה. בינתיים שבה בת טאפארווסקי - רבקה, מצרפת עם תעודת מיילדת. באותם ימים יצאו בנות ראשל"צ לצרפת לשם לימודים. אמא נשארה בראשל"צ ללדת. נולדתי אני - שנה לאחר נישואיהם - כ"ב חשון תרנ"ז.
בתחילת ההתישבות בארץ לא היו הרבה בעלי מלאכה בענף המסגרות. במושבה עקרון הסמוכה היה יהודי זקן שהיה הנפח המקומי - שמו קופל ואשתו טויבע.הוא הציע לאבי כי יבוא לעקרון לקבל לידיו את המסגריה.אבא מקבל את ההצעה ובא לעקרון. היחסים בין הזקנים והורי טובים מאוד. זכורתני שלטייבע היו הרבה ברוזים בחצר, וכאשר היתה שוחטת ברוז היתה נותנת את ה"כבד" בשביל "ציפלה" זו אני. כשהזקן הלך לעולמו ואשתו עזבה את המושבה וגרה בנוה שלום, על יד תל-אביב, לקחני אליה אבא מספר פעמים. מגורי ההורים היה חדר בבנין "הכנסת אורחים", שם גרו הזקנים ואנחנו. העבודה אצל אבא רבתה. בנין המסגריה היה קטן מאוד, וקשה היה לבצע את העבודות הנדרשות. הגיעה הצעה מה"קומיסיון" (המועצה המקומית) שטח אדמה, שיפתח מסגריה יותר גדולה. הקרקע היתה מרוחקת מן הבית האחרון במושבה. כדי שרעש בית המלאכה לא יפריע לתושבים. אבא קבל את ההצעה ובנה בית מלאכה לתפארת לפי המושגים של אותם ימים. בנין עץ 10 X 10 מטר, ואז הכניס כלים שחסכו לו עבודת כפיים. זכורתני, כילדה קטנה שאהבתי להכנס לנפחיה; קודם כל להתלכלך כהוגן, מפניו וידיו של אבא שחיבק ונישק אותי. חוץ מזה אהבתי לאחוז בחבל של המפוח, למרות כעסו של אבא.
כעבור זמן החל אבא לבנות על אותו מגרש את ביתו - הצריף האדום הידוע. את הצריף בנה אחד מתושבי המקום, שמו אליעזר ארקין. אבא מאושר. סבתא סלאבה באה לביקור לעיתים קרובות ומביאה מכל טוב ירושלים: פופיטס, ועוגות מיוחדות "צוקר - לקח".
קרבו ימי אמא ללדת את ילדה השני, והפעם עולה ירושלימה. שם נולדה אחותי אסתר, בערב פורים. הייתי בת שנתיים וחצי. הנכדה השניה של אברהם-יצחק. הראשון היה מנדל כהן.
אמא חוזרת לבית החדש. מקשטת את הבית. היא אישה צעירה, שרה יפה ואשת חברה. גם אבא היה מכניס אורחים מטעמי מצוה. המיחם עומד על שולחן קטן ובאמצע החדר עומד שולחן עגול, אשר עשה הסבא אברהם-יצחק במו ידיו. המיחם רותח. אני אוטמת אותו כדי שיחזיק את החום. תחת הזרבובית עומד כלי מיוחד - אבא מכנה אותו "פוסקטניצה". כולם שותים ונהנים. בשעות יותר מאוחרות היו מתכנסים בביתנו צעירי המקום. ביניהם היה מרדכי מלר, שברבות הימים היה אישי.
שנים אחדות לאחר העליות לארץ, החלה מגמת ירידה מן הארץ. המטרה היתה "לעשות כסף". אוסטרליה קסמה לבני הארץ. רבים היו היורדים. הנפח של רחובות גם כן נוגע במחלת הירידה. שמו ברל שמיד. הוא מציע לאבי לקנות את המבנים וכלי העבודה שלו, אך לא היו לאבא האמצעים כי הוציא הכל על בניית ביתינו. יש לציין כי באותה תקופה נהנו איכרי המקום מתשלום קבוע שהיו מקבלים מפיק"א, ואילו אבא, כבעל מלאכה לא היה זכאי לתשלום זה. כך שכל מה שבנה, בנה בכספו הוא.
בני רחובות היו זקוקים לבעל מלאכה ובאו אל אבא. אחרי יום העבודה היו האבא והפועל מעמיסים את הכלים על גביהם ומחזירים לרחובות. זכור לטוב הפועל של אבא, שחור, גבוה, שמו אחמד דין. אהב אותנו והיה מסור לאבא. לבני רחובות נמאס המצב הזה והציעו לאבא שיתנו לו מגרש ששם יקים מסגריה, וכן מגרש לבנות ביתו. אחד המעורבים בעניין היה מוטל מקוב.
היות ובעקרון לא היתה די עבודה, החליט אבא לחלק את זמנו בין שתי המושבות. חלק ניקר מן הכלים העביר לרחובות: מפוח סדן ועוד. זמן מה עבד שלושה ימים ברחובות ושלושה בעקרון. בני עקרון חששו שמא יעזבם לגמרי, והחלו לבקשו שיחזור עקרונה, אבל הפיתוי ברחובות היה די גדול.באסיפת הקומיסיון בעקרון הוחלט לתת לאבא 30 דונם קרקע. היות ורוב עבודותיו היו ביצירת עגלות מעץ, היה זקוק גם לנגר. והנה היה במושבה נגר. זהו קינדלר שהיה מומחה לעגלות. כיוון שהיה מעוניין בקינדלר, הציע כי האדמה תחולק בין שניהם. אבא קיבל 18 דונם וקינדלר קיבל 12. אך בני רחובות לא נתנו לאבא את כלי העבודה. באחד הלילות באו לרחובות שניים מבני עקרון והוציאו בחשאי את כלי העבודה והביאום למושבה.
פיק"א מרחיבה את תכניותיה ונוטעת פרדס ובו כל מיני עצים, אפילו עצים טרופיים. חושבתני כי רק עץ הדעת היה חסר, ואז נחוצים כלים לעבוד השטח. הטוריות שמשמשות כיום, לא היו בנמצא, והיה צורך בהכנת מעדרים. אסביר לכם מה זה להכין מעדר. זו עבודה קשה מאוד. מפרישים חלקים חלקים מגוש הברזל, מחממים באש ומכים על הקורנס במשך שעות. הכל נעשה בכוח הידים, עד שגוש הברזל נהפך למעדר. חוץ מזה היה צורך גם בגרזנים לעבודה, ואת כל הכלים האלה עשה אבא בלי מיכון.
אבא מרבה חיליו. העבודה רבה. כל הסביבה, גם הערבים, היו באים אל אבא. היו ימים שאבא התפלל מנחה ומעריב במסגריה, והמשיך לעבוד אל תוך הלילה. אנו נהנים בנפחיה, יושבים ומתחממים. רבים מבני המושבה גם באים להתחמם, וכן לדבר בענייני היום. תמיד עבד עם אבא גם פועל יהודי. אחד מהם היה גר בביתנו, דוד גוטמן, שעבד אצלנו מספר שנים. ידע לנגן על גרמושקה - אקורדיון זוטא. היה איש שמח. אנו הילדים ואמא למדנו לשיר את כל השירים שניגן, ביחוד שירי לכת שאנו שרים עד היום. בימים שיכול היה אבא ללכת לבית הכנסת, אני הייתי עומדת לרשותו: "צפורה תני לי את נעלי הבית". לאחר הארוחה: "תני לי את 'החוק לישראל'" ועוד ספרים. וכשנחה דעתו היה קורא בספרי "נצח ישראל". אינני יודעת מה היה כתוב בו (חיפשתיו אחר מותו של אבא ולא מצאתיו). לאחר שנח במקצת וגמר לקרוא את ספרי הדת, היה פונה אל אמא: "חייקה, איפה את עומדת ברומן שלך". אמא קראה את "הסודיות של המשפחה המלכותית הרוסית" (דה רוסישן גה "מעניש"). אמא אהבה לקרוא, וברצוני להוסיף כי באחרית ימיה ידעה לקרוא עברית. חוץ מזה היתה חותמת על עתון ביידיש. ואז היתה מוסרת את כל הפרטים ברומן. ואני בהיותי ילדה, הייתי שומעת לפעמים לחלק מסיפוריה אשר היה מפיל עלי פחד.
אמא הרה שוב. סוף סוף נולד הבן שאבא ציפה לו בכליון עיניים. השלישי במשפחה. זהו אחי ראובן, נולד בערב סוכות. הסבתא סלבה מופיע לסעוד את היולדת. כשאמא התכוננה ללדת הכינה קצת מצרכים אם יצטרכו: ביצים, סוכר, קמח ועוד. היו לה קשרים טובים עם כל שכנינו, בפרט עם הבנות הצעירות, והן באו להכין את הטורטים והעוגות לברית. סבתא סלבה חשבה כי הבנות מבזבזות יותר מדי ביצים. ובכן, לקחה חלק מהביצים והחביאה. בסופו של דבר העוגות לא הצליחו, ושתי המומחות לאפיה אוכזבו.
ליום הולדתו של אחי ראובן בא הסבא יששכר דובר מירושלים. יהודי צנום, לבוש קפוטה, חגור אבנט, ועל ראשו שטריימל. הסבא היה ירוד בבריאות - הרי ידוע כי התורה מתשת כוחותיו של האדם. שום עבודה לא עשה בימי חייו - רק ישב ולמד תורה והסבתא היתה המפרנסת. הסבא היה הסנדק. הברית עברה בסדר, למרות שהטורטים לא הצליחו. סבא חוזר ירושלימה. זו הפעם היחידה שראיתיו בימי חיי.
סבתא סלבה נשארת לזמן מה. כל היום היתה יושבת ומנענעת את עריסתו של הרך הנולד. ושרה לו שירים רוסיים. יחד עם השירים האלה היה לה שיר מיוחד שלמדה בבית הרבי ואלה המילים:
אס דער חוסיד
איז דער גרונט
אין דער מתנגד
איז דיר הונט
את השיר הזה יודעת אני לשיר ושרתי באוזניו של האדמו"ר מלובביץ' בהיותי בברוקלין ב- 1967.
בראשית הפילוג בין הרב מלאדי והגאון מוילנה היה קרע גדול ביהדות. אפילו גינו זה את זה והרב מלאדי היה אסור ושוחרר בי"ט כסלו. אבא היה חסיד נלהב בילדותו היה מבקר בבית הרבי מלובביץ, שם למד שיר חסידי אשר אנו כולנו יודעים לשיר אותו ואימצנו אותו כהמנון משפחתי. אבא היה אומר כי שיר זה כעין בקשה לקב"ה - עומד לו החסיד ומתחנן בפני בוראו ואומר:
רבונו של עולם טטנו,
תן פרנסה,
יש לי אישה וילדים
תן פרנסה
וכך מתחילה המנגינה בלחש, ולאט לאט מתגברת השירה והחסיד גומר:
טטנו,
בעל כורחך תתן פרנסה.
אבא מפנק את אמא ומגיש לה קפה למיטה. גם לנו. כמה טעים היה הקפה בשעות הבוקר המוקדמות. היה נוהג לקום מוקדם בבוקר. השכם בבוקר היה קורא בתהילים. הצליל עוד נשמע עד היום באוזני. אבא מתחיל לאט לאט ללמד אותי לקרוא ולכתוב. אני הולכת לגן ומגיל צעיר מלמדים אותי לעבוד עבודות בית. וכשידעתי לקרוא חייבת הייתי להתפלל כל בוקר.
אבא איש בית הכנסת, חביב על הבריות. והנה באה משפחה חדשה למושבה - משפחת גילר. אני מזכירה אותם בגלל שלאבא היו קשרים עם אפרים גילר. היה אדם צעיר שרק השתחרר מהצבא הרוסי ובא ארצה, מלא מרץ. ריכז את הנוער והיה עושה איתם תרגילי ספורט בערבים היפים בגורן. היה בנאי טוב. ובאותם הימים החלה קק"ל לבנות את הבית הראשון בחולדה (1904). מנהל החוה הראשון היה האגרונום בריץ'. גילר קיבל את העבודה. את אבא שיתף בכל עבודות הברזל אשר להן הבית נזקק. בגמר העבודה בחולדה קיבל גילר את העבודה בבן שמן. עם בואו של גילר התארגנו כל בעלי המלאכה במקום והם: שני נגרים, סנדלר, נפח, בנאי, הטוחן. זו היתה קבוצה מגובשת אשר ייצגה את עצמה במועצה המקומית. לפני כן איש לא ייצג את בעלי המלאכה במקום.
ברצוני לדבר מעט על גילר: הוא היה חולה והועבר לירושלים, שם נפטר בגיל די צעיר, זה היה כבר בתקופת הבריטים והיה עוצר: אין יוצא ואין בא. אבא עלה ירושלימה ללויה ושם הספידו: "הרי איש מכם אינו מכיר את הנפטר, ובכן דעו לכם כי איש זה כתב ספר תורה בכוחותיו הוא. חוץ מזה הוא עזר לישוב הארץ ובנה הרבה בתים בא"י." כעבור שנים נישאו רבים מצעירי המושבה, והיה צורך בבניית בתים חדשים. אז המשיכו לבנות אחרי ביתנו. אחרינו בנה אפרים גילר את ביתו. אחריו בנה קינדלר ובית המלאכה.
משפחתנו ביחסים טובים עם כל המשפחות. משפ' גילר לא ידעה מילה עברית, ואני אימצתי את בנם בכורם ולימדתיו עברית. במשך השנים, עם הכרזת המדינה, היה יוסף המא"ז במושבה. לזוגות הצעירים היו כבר כמה ילדים שהיו הולכים יום יום לביה"ס והגן. אבא אהב ילדים וכשהיו עוברים ליד הנפחיה שלו היה תופשם ומנשקם. הם היו בורחים וקוראים זה לזה:"ברחו מהר, ליויק בא" (לאבא קראו ליויק החבד"ניק).
ילד השעשועים - ראובן אחי - הלך וגדל. אמא תופרת לו, כמו ליוסף, כתונת פסים. כולנו מפנקים אותו. היות ואבא היה דתי מאוד, קנינו לראובן פֶס - התרבוש האדום אשר באותם ימים היו חייבים כל בני הארץ לחבוש. ראובן היה יפה תואר. עוד בצעירותו הוכר כילד כשרוני. היה בונה והורס ומחדש מדי פעם כל מיני יצירות. הפטיש והמסמר היו הצעצוע האהוב עליו. עברו שנים. ראובן למד בתלמוד תורה ואח"כ עובר לירושלים. למד בבי"ס לֶמֶל לבנים. בגמרו את ביה"ס בא הביתה. אבא מסדר את אחי בבית החרושת הידוע "שטיין" ביפו. גם אבא החל להתקדם והכניס כלים חדשים למסגריה, כמובן ביזמתו של אחי ראובן. אחי ידע לקרוא היטב גרמנית והתעניין בספרות המקצועית הגרמנית, ומשם שאב הרבה ידע במקצועו.
במשך הזמן חוזר ראובן הביתה ועובד יחד עם אבא ומצטיין בעבודתו. הוא רשם כמה פטנטים על שמו - מה שזכור לי הוא מחרשת הרים אשר המציא לשמחת יושבי ההר.במלחמה העולמית הראשונה, כשכל הארץ היתה סגורה, נשארו עצי ההדרים עומדים אבלים, כי אי אפשר היה לייצא את הפרי. ואז איבסו את הפרות בפרי. ובכן יש בעיה: אי אפשר לתת לפרה תפוז שלם והיו מקרים שבהם פרות נחנקו מהתפוח. אז המציא מכונת יד שריסקה את התפוזים לחתיכות קטנות. כמו כן היה מומחה לכל מיני מכונות מודרניות שהחלו להופיע במשקים. מתפרסם בכל הארץ. המחרשות של אשבל הם שם דבר.
אחד מוסר לשני: "לך אל אשבל ויפתור לך כל הבעיות". ההגנה מתחילה להתארגן ואחי מגיש עזרה בתיקונים לכל כלי המשחית שנרכשו. בגלל קשריו הטובים עם הערבים שהיו עושים אצלו את כל התיקונים, אזי הצליח אחי לרכוש הרבה כלים להגנה. המדינה קמה. בין מקבלי פרס קפלן הראשונים היה אחי ראובן. עלי לציין כי דוקא אנשי הקיבוצים הם אשר המליצו לתת לו את פרס קפלן. השר נמיר היה שר העבודה והוא ציין במיוחד את אשבל שהיה יוצר יש מאין. באותם ימים היינו דלים ןלא היה חומר לתעשיה. אחי היה עושה כל מיני קומבינציות מחלקים שונים שהיו בחצר אבא. ע"י זה חסך אבא מטבע זר למדינה.
כידוע אבא היה חסיד נלהב חבד"ניק. כשהיה עומדלפני התיבה בהיותו אָבֵל אחרי הוריו, בתור ש"צ. היה מתפלל לפי נוסח חב"ד (לחב"ד נוסח אחר). יש בתפילות אלה חלק מיוחד שרק אנשי חב"ד אומרים את הפסוקים האלה והוא: "בצדקתך פורקנא". ובכן אנשי בית הכנסת היו מכנים אותו "ליויק וצדקתך". כעבור כמה שנים יש נפטר במושבה. לא היה עדיין בית עלמין, צריך לקבור את הגופה. הניחוה על עגלה ונוסעים לראשון לקברה. בדרך פגש בם הפקיד הממונה והחזירם: "קהילה יהודית נחוץ לה בית עלמין" אמר. קידשו שטח לבית העלמין. ואז התעוררה בעיה: צריך חבר עובדים לעבודת הטהרה. אבא מתנדב בין הראשונים לחברת קדישא, כמובן לא בשכר אלא מטעמי מצוה. כמו כן באותם ימים לא היו תכריכים מוכנים היה צורך ולהכניסם כשהיה מישהו נפטר. וכך הכניס אבא את אמא לעבודה. היה צריך לתפור התכריכים בו במקום. לימים גדלתי ובגרתי והוכנסתי לעבודה ע"י אמא ואחרנו כל בני המשפחה, אחי וגם בני, ועד היום אני ממלאה תפקיז זה.
אמא שוב בהריון. ונולדה בתיה קטנה וחמודה. כולנו כהי שער ואחותנו בלונדינית דומה לאבא: עיניים כחולות - יפת תואר. חייה היו קצרים, בגיל צעיר שיחקה עם חברותיה ביום קיץ חם, קיבלה מכת שמש ובתוך יומיים הלכה לעולמה. המכה היתה קשה. כולנו לא יכולנו להתאושש זמן רב. ביחוד השפיע מותה על אמא. אבא, בהיותו מאמין, אמר כי מן ה' הדבר. מיום מותה של אחותי חלתה אמא והחלה להתרפא אצל רופאים. רופאים מיוחדים לא היו בארץ, ואז נסעה להתרפא בבירות - שם היו רופאים לכל המקצועות הרפואיים. אחרי כמה חודשים חזרה אמא מבירות וסוף סוף חזרה לאיתנה.
עברו מספר שנים ושוב נולד אח קטן. קראנו את שמו ע"ש סבא יששכר דב. הייתי כבת 13-14. אהבתי אותו ואימצתי אותו. היה ילד חכם ושמח ועושה מעשי קונדס רבים. עם כניסת האנגלים לארץ פורצת מחלה אשר הפילה חללים רבים. בעיקר נוגעו ילדים במחלה הזו. במושבתנו עקרון נפגעו כמה ילדים. ביניהם גם אחינו הקטן אשר שנים רבות לא יכולתי להתאושש, והוא כבן 4 במותו. יהי זכרו ברוך.
ראובן נוטל לידיו את רוב העבודה במסגריה. אבא מתפנה יותר לעבודות מצוה. יחד עם אחד מבני המקום, שמואל שקולניק, מקבל את הביקורת על הערוב (= חוט ברזל המסמן את גבולות המושבה בכדי שיוכלו לשאת חפצים בשבת). מדי יום שישי יוצאים אבא וחברו לבקורת הערוב. לוקח איתו מה שנחוץ - סולם, חוטי ברזל, מסמרים וכו'. כל יום זכרון יוצא אבא לאסוף כסף להזכרת נשמות. הנוער כיבד את אבא. כשהיה פוגש אותו ואומר "פדוי דנגי" היו הצעירים התורמים הכי גדולים. חוץ מזה היה לאבא קצת כסף שהיה מלוה בתור גמ"ח. לפעמים היה בא אלי ואומר: "צפורה, יש לך כסף?" - שאלתי "למה נחוץ לך כסף?" היה אומר: "נודע לי שמישהו זקוק להלואה של גמ"ח ומכספי לא נותר לי כרגע. הייתי משתתפת גם אני במצוה ונותנת לאבא כמיטב יכולתי. כשראובן אחי נהיה המומחה הידוע, קיבל לידיו את כל העבודה במסגריה, היה אבא עוסק בקניית חומרי גלם לעבודה.
אספר כאן: פעם קרתה לאבא תאונה קטנה בלכתו באחד מרחובות ת"א. אוטו פגע בו וסחב אותו כמה מטרים. אחרי שהתאושש לא שם לב כי מכנסיו נקרעו אלא שאל את הנהג אם המכונית שלו חס ושלום לא נפגעה.
לא הזכרתי: היה זמן שבו עזרה אמי בפרנסת הבית. היתה מקבלת עבודות תפירה, לכן אנו, שתי הבנות, היינו לבושות בשמלות הכי יפות. רוב החברות היו מקנאות. חוץ מזה אמא ארגנה קורס לתפירה, והרבה מבנות המושבה שיש להן ידע בתפירה חייבות תודה לאמי.
עברו חמש עשרה שנים ואמא שוב בהריון. נולד עוד בן וזה טוביה אחי שגר בצפת, יערן בקרן הקימת. כשנולד טוביה, אני הייתי נשואה ואם לילד. בשכבי לאחר הלידה של בני בכורי אמתי, היתה אמא יושבת לידי ונאנחת. "מה לך?" שאלתי. "את שוב חולה?" "לא, אני בהריון." ממש נדהמתי. מה לעשות? אמא סבלה מאוד בהריונה. הגיע הזמן ונולד טוביה. אבא מאושר. כעת אנו שני בנים ושתי בנות. קראנו לו טוביה-יוסף, שם משותף לסבתא טייבע וע"ש דודי יושע-מנדל. טוביה נולד קטן מהרגיל. היה חולה, נולד עם דלקת ראות. החובש המקומי טיפל בו בנאמנות. אז היה חובש רוסי מסור גורין. היה מרפא את אחי לפי השיטה הרוסית: כוסות רוח, קומפרסים ועוד.
סוף סוף חיזקנו אותו וגדל, ושוב יש לי חמוד, שמח ועליז. בני הבכור גדול מאחי בחצי שנה. שני הילדים גדלים יחד. טוביה הקטן אוהב את ביתי. בביה"ס למדו באותה כיתה, וברבות השנים הייתי נוסעת למקומות שונים עם הילדים: לטיולים, לתערוכות, לעדלידע - היה טוביה נלווה אלי עם ילדי. טוביה היה אומר כי אמתי בני יש לו אמא צעירה, ולי אמא זקנה. זה מאוד טבעי. אני הייתי כבת 21 ואמא עברה את ה-40. למרות זאת היתה אישה שמחה ומִלְאָה תפקידים חשובים במושבה. עד יום מותה היתה המנהלת הראשית של ויצ"ו במקום. היתה אחראית על חברת לינה - באותם ימים היתה מאורגנת עזרה לחולה בבית (בתי החולים לא היו מפותחים) והחברים היו הולכים, לפי התור, ללינה אצל החולה. היו יחד עם זה גם כלים הנחוצים לחולה. היתה קופה קטנה שנאספה מתשלום חודשי, והיינו מלווים הלואות זעירות. הארון עם הכלים עמד במרפסת בבית ההורים, ולא פעם היו מעירים אותנו בלילה לקבל כלי. בחתונות היה לאמא תפקיד מיוחד: ידעה לרקוד ובמיוחד את הריקודים הספרדיים. בנשפי החתונה בשעות המאוחרות היו המבוגרים אומרים לאמא "חייקה רקדי הפרנקלה". בחג הפורים היתה אמא עוזרת בהרכבת התלבושות. היו לה הרבה רעיונות בתפירת התחפושות. היא ידעה גם לשיר יפה. ברבות השנים נעשתה יותר פנויה ויכלה להתמסר לקריאה. את האהבה לקריאת ספרים רכשתי מאמא.
לאט לאט מורידה אמא מראשה את ה"יָזְמֶה" (= צעיף דק שהיה נכרך על הראש עם תחרה מסביב) למרות שהלמה אותה מאד. מסלסלת בשערותיה היפות. כאשר בכורי גדל מעט והיו מתאספים אצלי, היה שואל: "מי הכי יפה פה?" כל אחד היה אומר שם אחר. ואמתי אומר: "לא ולא! הסבתא חיה".
בלילות החורף היינו יושבים סביב השולחן. מתחתיו כלי חרס מלא פחמים לוחשות. הרגליים מתחממות ואז יש לכולם מצב רוח טוב. אבא מספר: הוא סיפר כי בלמדו בחדר, לקראת פורים, היה מביא כל תלמיד קופיקה וקונים תפוז מארץ ישראל, משלוח מנות לרבי. סיפר כי עוד בהיותו בחו"ל כשלמד מסגרות היה מכין לחבריו רובי צייד מן הרובים שנשארו בעיר מהמלחמה בין רוסיה ליפן.
באחד הימים נכנס גץ לזקנו של אבא. להוי ידוע כי כאשר מכים את הברזל החם על הסדן, עפים גצים. אבא נכנס הביתה ואנו צוחקים ואבא כועס. מיד לקחתי המספריים ורציתי ליישר מעט את זקנו. אבא נרתע: חס וחלילה. ולא נשמע לנו. כך התהלך "קצוץ זקן". במשך הזמן גדל הזקן. א-פרופו הזקן: כאשר בני בכורי התחתן, הזמינו המחותנים - רבנים, ולכולם היו זקנים גדולים שהשאירו רושם. אבא ניגש אלי ואמר: "צפורה, אני מתבייש מאוד בזקני הקטן, אבל את עדי כי אף פעם לא נגעתי בזקני." עניתי לו: "אל צער. אתה עם זקנך הקטן שוה את כל הזקנים האלה."
כשהגיעו הימים הנוראים, כאילו נפל פחד על אבא. היה מדקדק בכל הדינים. היה מדבר רק עברית והולך יום יום לשליחות. ביום כפור עמד על רגליו במשך כל היום. בערב רה"ש שומר על כל כללי הטקס לפני הושענה רבה. ישנו נוהג להכות איש את רעהו. כאשר בכורי הלך עם מרדכי אביו להושענה רבה, בא במרוצה: "אמא, היום הרביצו לסבא ליויק." פעמיים בשנה היה עושה עצמו לשיכור: בחג שמחת תורה ובפורים. היה עושה מעשה קונדס: נכנס לבתים דרך החלונות, מתנשק עם כולם ואומר שהיום חייבים כולם לשמוח.
אדמת מזכרת בתיה מצמיחה בחורף הרבה פרחי בר וביניהם הנרקיסים, אשר רוב שדות המושבה מלאים בם. היינו יוצאים לקטוף גם בשבת. אני הולכת עם חברותי לשדות. במשך שנים לא קטפתי פרחים בשבת. חזקה עלי מצותו של אבא. באחת השבתות לא יכולתי להתגבר על יצרי וגם אני קטפתי נרקיסים והבאתי אותם הביתה בהחבא. אבא חוזר מבית הכנסת. הנרקיסים הדיפו ריח חזק, ומיד שאל אותי: "קטפת נרקיסים?" קבלתי הלם ולא ידעתי מה לענות והתחלתי לגמגם, ועוד לפני שעניתי אמר אבא: "צפורה, אל תשקרי, אסור לשקר - השקר הוא חטא גדול יותר מקטיפת פרחים בשבת." בין קוטפי הפרחים היה גם סוקניק, אביו של יגאל ידין. בלילה היה נותן הרצאה על הנרקיס. המעניין בדבר הוא כי אבא ידע להבדיל כי השקר חטא גדול יותר מקטיפת פרחים.
אני כבר נשואה. בניתי את ביתי. אבא אוהב מאוד לבוא אלי. כשהיה נכנס לביתי היה קורא מעל פני מהנעשה בתוכי. והיה פונה אלי: "צפורה, אני רואה כי פנייך לא כתמול שלשום." היה קורה כי פרה מתה, פרצה מחלה בלול. הייתי עונה: "לעזאזל, עובדים כמו חמורים והנה תשלום עבור עבודת הפרך." - "בתי, אל תחטאי בשפתייך, ה' יעזור. האם שכבת פעם רעבה לישון? אל תאבדי את האמונה."
בערוב ימיהם, החלו כל מיני מחלות פוקדות אותם. פעם חולה אמא ופעם חולה אבא. שאמא תתאונן על כאב ראש, הייתי רגילה. אבל אב כמעט לא חלה. רק זכורתני שחלה פעם בצהבת חזקה ואושפז בבית החולים. הייתי מבקרת אותו והיה מבקשני: "צפורה, קחי אותי הביתה." הבאנו אותו הביתה. משך כמה חודשים נפל למשכב. הכנסנו קצת עזרה לבית, אבל רוב העזרה הגשנו בעצמנו: אמא, אחי ראובן ואני.
הגיע חג הסוכות. עושים לאבא סוכה למרות שידענו כי כבר אינו יכול לשבת בסוכה. עלי לציין כי מדי שנה היה נמצא רוב שעות היום בסוכה: אוכל, לומד, קורא ומקבל אורחים. למרות שלפעמים היה קר ואבא בסוכה, הוא היה אומר: "חג סוכות זו מצוה גדולה וקלה. יושב אדם בסוכה ועטוף במצוה." בקושי הורדנוהו מהמיטה והכנסנוהו לסוכה, מברך על היין. מצבו הולך ומחמיר מיום ליום. אנו מאוד עייפים. לכבוד החג מתקבצים כל בני משפחתנו.
לקראת שמחת תורה בא בני אמתי עם אשתו שנשא זה מכבר. אמרתי לאמתי כי אני עייפה וגם סבתא וראובן, ושהלילה יהיו עם סבא. כמובן שנענו. השכם בבוקר בא אלי אמתי ואמר: "חל מפנה לרעה." הלכתי מיד וראיתי מה נעשה. הזעקתי את ראובן ואמרתי לו שאבא גוסס. ידעתי מנסיון חיי כי קשה הגסיסה על האדם כאשר הוא במיטה לא מסודרת. אמרתי לראובן: "בוא נחליף לאבא לבנים ונסדר את המיטה." וכך עשינו. מיד הבאתי קערת מים, רחצתי את אבא מכף רגל ועד ראש, החלפתי לו לבנים חדשים. השכבנוהו על גבו. יישרתי לו שתי ידיו והנה הוא לא נח. מדי פעם מרים את ידו לכיוון ראשו. "מה קרה לאבא?" תפשנו את העניין: לא חבשנו לאבא את הכיפה. בימי חייו לא הלך בגילוי ראש. ואז, לאחר שחבשנו את הכיפה, נחה דעתו וישכב בשקט. יצאתי לרגע לרחוץ ידיים, וכשחזרתי למיטתו נשם כמה נשימות והחזיר נשמתו לבורא.
אבא נפטר בשמחת תורה תשי"א. בזמן קריאת התורה וההקפות. השמועה פשטה מיד במושבה, ואבל כבד ירד על כולם. כולם כיבדוהו ואהבוהו. הלויתו נערכה במוצאי שמחת תורה. לויה רבת עם. אנשים רבים באו ללויה. כולם זכרוהו לטובה.
בשבתנו "שבעה" חשבנו מה לעשות כדי להנציח שמו: קבלנו החלטה להקים קרן על שמו. את הקרן אספנו מבני המשפחה. לגילוי המצבה התאספנו רבים מבני המשפחה שמחוץ למושבה, ואז אספנו סכום כסף ניכר והכרזנו כי יש לנו קופה ע"ש אבא ואנו מוכנים לעשות הלואות לנצרכים. ידענו כי בזאת המשכנו את דרכו של אבא לגמ"ח.
מדי שנה אנו מתאספים בבית אחי ראובן לזכרו של אבא. כל אחד מספר משהו מחיי אבא. כמו כן שרים את שירו של אבא שזה התקבל להמנון המשפחתי. כל יוצאי חלציו, כולם יודעים לשיר, ולכל אחד יש מה לספר על אבא. בהזדמנות זו אנו נוהגים להזכר גם בסבא השני אברהם-יצחק, שהיה יודע לנגן והוא לימד אותנו פרקי חזנות ועוד שירים. גיסתי שרה - אשת ראובן, מכינה כל מני מטעמים בטוב טעם, ואנו מבלים ערב נעים בחוג המשפחה כי בערב זה כאילו מתכנסת כל המשפחה. רבים מתץושבי המקום מבקרים: ליום זכרון, מתאספים ושרים... אבל אנו יודעם יפה כי זה לפי רוחו של אבא שהיה אומר אסור להצטער, ובהזדמנות זו היינו מגדילים את הקרן. מינינו גם אחד מבני המושבה להצטרף לועדה של הקופה. היה זה משה שקולניק - איש ישר ונאמן. מרדכי והדוד חיים - אחי אמא, הם השומרים על הקרן, ועושים הלואות לנצרכים עד היום הזה.
אבא היה אומר: "אין השכינה שורה אלא במקום שהשמחה שורה." ביום השלושים לפטירת אבא נולד נכד לאחותי אסתר. שמו לוי-יצחק. כעבור כמה שנים נולד לי נכד ושמו לוי-גד. השנה נולד נכד לראובן ושמו לוי-דניאל אשבל. בשבעת ימי האבל ישבנו בבית ההורים: אחותי אסתר, אחי טוביה, ראובן ואני. אחיותיה של אמא חזרו לבתיהן.
במשך ימי האבל עשינו תכנית לאמא, וכך הוחלט: אמא נשארת בבית וממשיכה לנהל את משק ביתה. כאן מופיע אהוד בן ראובן אחי. אחרי שאהוד התייתם מאמו, בא לחיות עם הסבא והסבתא. מסור להם ואוהב אותם מאוד. סבא כרגיל מגיש גם לאהוד קפה בבוקר השכם. חוץ מזה נעם לו לאהוד לשכב במיטה בשעות הבוקר ולהקשיב למלמולו של סבא כאשר היה קורא את פרק התהילים היומי. "אודי" כפי שקראנו לו, שמח להשאר עם סבתא בבית, וזה היה לפי שעה מוצא של כבוד. אמא מבקרת לפעמים את אחי בצפת ואחותי בפתח תקוה, אך רוב הזמן היא אצלנו.
שלוש שנים אחרי פטירתו של אבא חלתה וקבלה שיתוק חלקי. אושפזה בבית החולים. במשך מאה ימים היתה בבית החולים. אני אישית הייתי נוסעת 5 ימים בשבוע אליה ובינתיים הגשתי עזרה בבית החולים לכל הנצרכים. באחד הימים באתי כרגיל וראיתי כי חל מפנה לרעה. החלטתי: הפעם אקח את אמא הביתה. הייתי עובדת עצות. כיצד לבצע? והנה הופיע דודי חיים - כמו מלאך טוב. אמרתי לו שעלינו לקחתה הביתה. עליה למות במיטתה. דודי אמר כי לא יהיה הדבר קל! האחות הראשית אמרה שזה בלתי אפשרי להוציאה מבית החולים. בקשתי פגישה עם המנהל והוא בשלו: "אי אפשר!" נלחמתי קשות. אמרתי לו: "יש לאמא בנים ובנות, חתנים וכלות ונכדים ונינים - למה תגווע אמא כאן ערירית?" כמובן הייתי גם דיי נרגשת ואמרתי: "האם יש לה 50 אחוז של חיים?" - אמר: "לא." ובכן הצלחנו. הזמנו אמבולנס והבאנו אותה הביתה. השכבנוה במיטתה. היא לא דברה אך ראיתי על פניה שביעות רצון. מיד החלו לבוא לבית קרובים וידידים. רק אז הלכתי הביתה ונחתי. במשך הלילה נמצאו על ידה שכניה. בבואי בבוקר עוד הייתה בחיים. עמדתי על ידה, נשמה כמה נשימות והלכה לעולמה. היא נפטרה בתשעה בתמוז תשי"ד. הוספנו את שם אמא על יד שם אבא בקרן. ועת גמילות החסדים ע"ש לוי וחיה אשבל ז"ל.
רוצה אני לספר על אפיית הלחם: כשבאו המייסדים בנו שני תנורים לאפיה משני צידי המושבה. אמא, היות והיתה בין התושבים, היה עליה לבצע את אפיית הלחם בקרבת חצות. כעבור שנים בנה כל אחד תנור. גם לנו היה תנור ואז אפינו לחם ועוגות לפי רצוננו. בהזדמנות זו מכניסים את החמין, הפשטידה ושאר המאכלים לכבוד שבת. החלב מן התנור היה אהוב עלינו. ממש מאכל מלכים. ברוב ימות השבוע היינו מעמידים חצובה בעלת 3 רגליים ומסיקים בעצים. האוכל היה סופג קצת עשן אך היה די טעים. היתה תרנגולת, יונים, אוזים. אנו, משפחתי, היות ואבא היה בעל מלאכה, היתה הפרוטה מצויה, ויכולנו להרשות לעצמנו מותרות.
הלבוש:הגברים לבשו מכנסיים ארוכים. המעילים היו שלושה רבעים. במעיל הקצר נראים אחוריו של האדם וזה לא צנוע. אבא לבש מעיל קצר. אמא לבשה שמלות ארוכות. במשך הזמן התחילה ללכת עם הזרם ולבשה תלבושות יותר מודרניות.
האוכל: העדשים והשעועית היו האוכל היומיומי. אבא היה מכין בקערית ריבועי לחם, שופך מים רותחים, מטבל במלח ופלפל, מוסיף כפית שומן. כולנו אהבנו מאוד את המאכל הזה. ממתקים לא ראינו. לא היה בנמצא. זכורתני כי בת בריל - פקיד הברון, למדה יחד אתי בבית הספר. שמה היה ססיל. כל אחד מביא אתו משהו לאכול. ססיל היתה מביאה לחם עם שוקולד. קינאנו בה. כשאמרתי לאמא שגם אני רוצה שוקולד, אמרה: "כשאביך יהיה פקיד אצל הברון - גם לך יהיה שוקולד." כיום יש שוקולד הרבה, אף על פי שבביתנו המצב הכספי לא היה בין הגרועים, בכל זאת לא הרשינו לעצמנו לאכול שוקולד.
הרחצה: פעם בשבוע, מדי יום חמישי, היו מחממים בחצר את דוד הכביסה הגדול. שופכים את הרותחים בתוך פיילה (= גיגית) וכך היו מתרחצים. אמא היתה חופפת לנו, הבנות, את הראשים, קולעת צמות, ובקצה היתה קולעת סרט שעליו היתה גאותנו.
בקיץ היו מקלחות בבית המרחץ הצבורי. ישר מביה"ס היינו כולם הולכים למקלחות כי לפנות ערב היו מתקלחים הגברים. כשראובן אחי גדל, היה אבא לוקח אותו לבית המרחץ ורוחצו. קערת מים ורוחץ אותו. אמבטיות היו בבית המרחץ רק 3, ואותן איכלסו ה"יחסנים" בני הברון. צוין כבר שתושבי המקום היו סוג ב' של מתישבי המקום. להווי ידוע כי באותם ימים עוד לא היו מים בבתים. היו מביאים בעגלה שני גלגלים ועליה חבית מים, אלו שימשו לכל המטרות: כביסה, רחיצת כלים ועוד.
ירקות לא עשינו מחוסר מים, ולמרות הכל מסביב למרפסת גידלתי פרחים בפחים. מנעורי אהבתי צמחים. הייתי מסיידת הפחים, שותלת ומוסיפה כל מיני צמחים.
סוג הסירים שבהם היו משתמשים: רוב כלי המטבח הובאו מחוץ לארץ - סירי הנחושת שאנו קראנו לכל סיר מרחשת.
מצד סבא יצחק היה קרוב שאול לוי והיה לו בית מסחר גדול בירושלים. חמרי ברזל וכלי בית.לנישואי הביאו לי "פרימוס" אשר רק יחידי סגולה היה להם פרימוס. כשהחובש המקומי היה מכין תרופות שצריך לבשלם, היו לוקחים ממני את הפרימוס. להכנת לביבות בביה"ס, הבאתי אני את הפרימוס כי הייתי בועד ההורים. הפרימוס שימש במשך שנים רבות תפקיד חשוב.
צורת הבישול: רוב הטיגונים עשינו בחצובה, אבל הבישול היומיומי נעשה על פחמים. במשך השנים בנינו כיריים "מודרניים." הכיסוי עליהם משטח ברזל - באמצע היו כמה חורים שעליהם היינו מעמידים את הסירים. מן הצד היה פתח שדרכו היו מכניסים העצים. על משטח הברזל הייתי עושה סטקים לילדים. להוי ידוע כי גם ילדי אכלו סטקים, אך בצורה יותר פרימיטיבית.
הצריף: בית הורי, הצריף האדום הידוע אשר קירותיו ידעו הרבה לספר, החל לאט לאט להתפורר, ואז החליט ראובן להרסו. קשה היה לו להרוס את בית ההורים. הוא עוזב את המושבה, ואז הורסים את הצריף. גם לי היה קשה כי היינו שכנים וכל רגע עומד הצריף מול עיני. אחי ראובן מקים סמל. בגן הפסלים שלו הידוע, הקים כעין אנדרטה מן העצים והרעפים האדומים שמהם היה הצריף בנוי. בזה נגמרה ההסטוריה של לוי וחיה אשבל נשמתם עדן.
בסוף דברי רוצה אני להודות מעמקא דליבא לפרופסור יוסף נדבה וליגאל אלון אשר הם עודדו אותי בבצוע תכנית זו